מה עושים: הפלטפורמה של היוניקורן BigID, מבוססת על בינה מלאכותית ומאפשרת לארגונים לגלות, למפות ולנהל את כל המידע שהם מחזיקים ולהשתמש בו במגוון פעולות בתחומי אבטחת מידע, הגנת פרטיות, ותובנות מידע. באמצעותה ניתן לזהות מידע רגיש ואת מיקומו המדויק בשרתי החברה, על מנת להתגונן ולנהל בצורה בטוחה סיכונים, וכן לציית לרגולציה בתחום המידע והפרטיות.
משתתפים:
דוד מויאל, בן 30, מתחתן בחודש הבא, גר בתל אביב. תפקיד: Senior Data Science Engineer, שלוש שנים בחברה.
עמית סופר, בת 28, רווקה, גרה בת"א. תפקיד: Software Developer, שנה וארבעה חודשים בחברה.
אלירן שם טוב, בן 33, נשוי, גר בגבעתיים. תפקיד: Cloud-Growth Team Lead, שנה ושמונה חודשים בחברה.
לוקיישן: ברוטשילד פינת אלנבי, על פני שתי קומות, פרושים המשרדים של BigID, לכל צוות יש חדר משלו ולכל עובד עמדה קבועה, שמנוגדת לגישה ההיברידית שאימצו חלק מחברות ההייטק. פינות ישיבה עם ספות נוחות בצבעוניות נעימה ועם שטיח בורדו, פזורות פה ושם על רצפת הפרקט. יש חדר עם ספה כיפית, פלייסטיישן, שולחן פינג פונג וטלוויזיה, עם יצירת אומנות עשויה עפרונות על הקר.
בבניין יש חדר כושר וחוגים של יוגה, פילאטיס ואימון פונקציונאלי ויש גם קבוצת ריצה פעילה.
הפסקת קפה: 170 עובדי החברה מנצלים את המיקום האטרקטיבי קולינרית, ומעדיפים לרדת לאכול צהריים באחת המסעדות בשדרה ובבוקר מגיעים למטבחון שמעוצב בשילוב של עץ ושיש שחור, מאפים טריים מהמאפיה למטה. יש מכונת קפה טובה עם קפסולות, מכונה של קפה מוכן בלחיצה, ברז סודה, מים, והשוס הגדול - ברז פטל.
על האי מוצבת מסחטת תפוזים, בננות, אבוקדו, טחינה, נוטלה, ממרח לוטוס, אגוזי לוז, ריבת חלב והשחר, וגם גרנולה, אגוזי קשיו, קבוקים, קורנפלקס בריא ואחד מושחת. יש מגירת שוקולד, מגירת חטיפים עם במבה, בישלי, כיף כף, אפרופו, סניידרס, צ'יפס, דוריטוס, וצ'יטוס וגם מגירת חטיפי אנרגיה, גרנולה וחלבה עמוסה ומגרי למוצרים ללא גלוטן.
במקרר שמתחת לאי יש את כל סוגי החלב, יוגורט פרו, רגיל, גבנ"צ, חומוס, טחינה, גבינת שמנת, לבנה ובולגרית. במקרר שקוף אחד יש פירות וירקות והשני מוקדש לבירות, טובורג, קורונה, סטרונגבואו, ושתיה מוגזת.
CV: עמית הייתה ילדה ספורטאית שאהבה מדעים מדויקים ומתימטיקה ובתיכון בחרה במדעי המחשב, ונהנתה לעשות משהו שמניב תוצאה באופן מידי. מכיוון שהיה לה ברור שתלמד מדעי המחשב ותעבוד בתחום, היא העדיפה לא להיות ביחידה טכנולוגית בצבא ומצאה את עצמה כקצינת מיקוש וחבלה. לפני הטיול הגדול עשתה פסיכומטרי וכשחזרה ממנו צללה לעולם המחשבים ונהנתה מכל רגע.
בשנה השנייה של התואר התנדבה ב"קווין B", מנטורינג לנערות ללימודי מדעי המחשב ובשלישית התחילה לעבוד במשרת סטודנט ב - ג'יי.פי. מורגן ואחרי שנה, הרגישה צורך עד "לטחון קוד" וידיד מהתואר שהתחיל לעבוד ב"ביג איי.די" לקח אותה איתו לשם.
"בדיוק כשנכנסתי התחיל הסגר השני", היא נזכרת. "שלחו לי מחשב, מטען ותיק, הצמידו לי מישהו לשעה וחצי כל יום מהצוות שלי וציידו בחומר שהסביר איך מתחברים למערכת. יצא שהגעתי פעם ראשונה למשרד אחרי חודש וחצי ומאז "אני מפתחת תכנה בצוות שמתעסק במוצר הליבה".
דוד נולד בפריס, ילד מחשבים, גיק מצוי, וגר שם עד גיל 25. הוא למד במגמת חשמל בתיכון והנדסת מדעי המחשב באוניברסיטה לתואר ראשון ובשני התמקד בשבבי סיליקון, עשה התמחות בסטארט אפים במשך שנה, ניהל פרויקטים, אבל לא רצה להמשיך לעבוד בתחום. לאורך השנים ביקר לא מעט בישראל וכל הזמן ניקרה בו המחשבה שיום אחד יעשה עליה מסודרת.
בסיום התואר השני הייתה לו הזדמנות להצטרף לתכנית שהביאה מהנדסים בתחום הסייבר והדאטה סיינס, לימודים של ארבעה חודשים אינטנסיביים עם נציגים מכל החברות הגדולות. בסיומה עשה פרויקט בצ'ק פוינט ונשאר שם שנתיים.
"רציתי לחוות סטארט אפ", דוד מסביר במבטא צרפתי מקסים, "התחלתי לשלוח קורות חיים ומצאתי את "ביג איי די", כשהיו רק 20 אנשים. אנחנו צוות של חמישה אנשים שעובדים על פרויקטים מבוססי דאטה כדי להביא יכולות חדשות. התחתנתי בחתונה אזרחית בצרפת וביוני נתחתן בארץ. את אשתי, הייטקיסטית צרפתיה שחיה בלונדון, פגשתי בחתונה בירושלים. התחלנו לנהל מערכת יחסים מרחוק ולפני שנה וחודשיים היא הגיעה לארץ".
אלירן קיבל את המחשב הראשון שלו לפני גיל 10 וקלקל אותו באופן קבוע. ההורים היו מזמינים טכנאי ואחרי כמה פעמים הוא אמר שהילד עוד ילמד אותו איך לתקן. את אתר האינטרנט הראשון שלו בנה בגיל 12. בתיכון למד מוסיקה ומחשבים וחלם להיות בלהקה צבאית או גל"צ ובסוף מצא את עצמו בקרקל.
אחרי השחרור חיפש את עצמו, מילצר, עבד בבניין ואחרי הטיול המסורתי בחו"ל הלך ליום פתוח, נכנס להרצאה על מחשבים והתאהב. היום הוא בסוף התואר השני ולפני כתיבת התיזה. הוא התחיל לעבוד ביחידת הסקיוריטי של אינטל, מונה להוביל את צוות הפיתוח בחברת סייברהאט וכשפרצה הקורונה התבקש לפטר עובדים, נלחם עליהם בכל הכוח ובסופו של דבר עזב.
"המנהל שלי לשעבר הכיר את אחד הבכירים ב'ביג איי די' ושאל אם ארצה להתראיין. כשראיתי שהמשקיעים רציניים והתחומים שהם עוסקים בהם משיקים למה שמעניין אותי, ראיתי בזה אתגר. התפקיד שלי הוא להנגיש את המוצר, שהיה מיועד לחברות ענק, לחברות יותר קטנות. יש תחתי שישה עובדים ו - 30 בקבוצה כולה".
בשביל הנשמה: דוד הוא ממייסדי נבחרת הכדורגל של "ביג איי די" ורקורד שלו יש חצי גמר : עליתי לארץ מצרפת לפני 5.5 שנים וכשהגעתי לביג איי די, העברית שלי לא הייתה משהו. ביג איי די היה האולפן שלי.
עמית מתנדבת בארגון "שי קודס", לעידוד נשים ונערות במקצועות טכנולוגיים ומשתתפת בקבוצת הריצה של החברה. "השתתפנו בריצות בים המלח ועמק החולה, בניצוחו של גדי, המדריך, שגם עובד כמעצב אצלנו. חוץ מזה יש לי ציפורניים מאוד יפות ואני אוהבת צמחים, יין ודיסני".
אלירן הוא הסולן להקת הבית של ביג איי די. פעם בשבועיים הם נפגשים לחזרה בחדר ששוכרת החברה. חוץ מזה הוא שונא כוסברה.
קורונה: מאז שפרצה המגיפה, החברה גדלה פי שניים וחצי ותוך כדי סגרים ועבודה מרחוק, עשו הכל כדי לשמור על לכידות: משחקי חברה והיכרות וירטואליים, מתנות למי שהיה בבידוד והאפי אוור משותף דרך מצלמות. דוד מספר שהחברה מימנה בייביסיטר למי שהיה צריך עזרה עם הילדים וטיפול פסיכולוגי למי שהיה זקוק תמיכה.
"הקורונה שינתה את החיים שלנו במובן טוב", אומר אלירן, "אנשים התחילו לעשות את מה שמתאים להן ולא רק מה שמתאים לארגון. אם אני צריך לאסוף את הילד כי הוא חולה, אעבוד יותר מאוחר. היתה תחושה של ביחד, הקמנו קבוצת חתולים, נשים, הורים, קבוצת קטרגל, טיולים למתקשי לכת וקבוצה של בישולים. אין אצלנו דברים ראוותניים".
אוקראינה: לביג איי די יש שם עובדים והחברה הציע לכולם לעשות רילוקיישן לאן שיחפצו אחד מהם הגיע לת"א. עמית אומרת שהם דואגים להם, "אנחנו דורשים בשלומם ומבינים שהם לא יכולים להיות זמינים.
ערך מוסף: פעם או פעמיים בשנה כולם יוצאים לטיול. בנובמבר היו ב"כפר הנוקדים" וחגגו שם במופע שקיעה עם טיפקס, וכל החברה טסה יחד לשבוע באתונה, בדקה ה - 90' לפני הקורונה. "פעם בשלושה חודשים בוחרים רנדומלית שלושה אנשים שיושבים עם משאבי האנוש ומנהל", אומר אלירן, "והם שואלים מה העובדים רוצים, נותנים לנו לבחור. אני שילבתי את התואר השני בעובדה ואת התיזה כנראה שאעשה פה". דוד מוסיף שמביאים הרצאות מבחוץ, לכמה שעות.
מה לובשים: נוח. כשנפגשים עם לקוחות זה כבר עניין אחר.
מאיפה עובדים: עקרונית שלוש פעמים בשבוע במשרד ויומיים בבית, אבל אף אחד לא מכריח אף אחד להגיע. אלירן פותח וסוגר את המשרד מהפחד לפספס מפגש עם אנשים. יש לא מעט שטסים לטיול בחו"ל ועושים רילוקיישן זמני של חודש מכל מיני מקומות בעולם.
שכר: "אין מקום לחברה בתעשייה הזאת שלא מציעה שכר תחרותי", קובע אלירן, "כי קשה לגייס עובדים חדשים ולשמר עובדים טובים. אם בי איי די לא מתגמלת מספיק בתקופה מסוימת, היא תפצה בבונוסים". עמית מספרת שיש תכנית אופציות שמתפזרת על פני ארבע שנים, ויש פגישות תקופתיות עם המנהלים שתמיד נמצאים עם היד על הדופק.
מה הלאה: דוד מת על העבודה שלו ואומר שאם אחרי חמש וחצי שנים הוא שמח להגיע בבוקר למשרד, זה אומר משהו, "אני מאמין בחברה והיא עזרה לי להיות יותר ישראלי". גם אם יציעו לעמית יותר במקום אחר, כרגע זה לא רלוונטי, "כי הקסם של החברה זה המרקם החברתי שלה. יצאנו לקריוקי יחד, לקולנוע, קבוצת הריצה שלנו מגובשת ואין לזה תחרות". אלירן אוהב את האיזון, "יש לא מעט חברה בני יותר מ- 40 עם משפחות וחבר'ה צעירים. כל עוד יהיה לי מאתגר - אני כאן".
