הקורונה שינתה את דפוסי הצריכה שלנו, אבל ככל שחוקרים בנושא מתברר שהמגיפה הייתה (כלומר, נקווה שאנו מדברים עליה בלשון עבר) אחד האירועים המשמעותיים ביותר בהיסטוריה הצרכנית, שהוביל לשינויים דינמיים ומשמעותיים, לא רק מצד הצרכנים אלא גם מצד היצרנים והקמעונאים.
התמודדות עם מציאות חדשה ומגבילה, מובילה את הצרכנים לתרבות צריכה המבוססת על חוש ההישרדות עם השפעות חזקות מהתקשורת. ממרחק הזמן אפשר אולי לגחך נוכח מי שנלחמו על חבילות נייר טואלט כאילו מדובר בזהב ורוקנו את מדפי הטונה, אבל בשעתו היו צרכנים רבים שנדמה היה להם שהם נערכים ל"סוף העולם", לפחות סוף העולם כפי שהכרנוהו.
אז אפשר שהקורונה עדיין לא לגמרי מאחורינו. אבל מה שכן מאחורינו הם הבלבול וההלם ממנה: גם אם ניאלץ להתמודד עם עוד גל של תחלואה, הרי שאנו ערוכים יותר לקבל את פניו - ולא רק ברמה הרפואית.
מרכולים שכונתיים - קונים בלבד
אחד הסגמנטים המעניינים בעולם קמעונאות המזון, הוא זה שכולל את המרכולים השכונתיים, ענף שלכאורה היה נדמה לנו כי הוא מצוי בשלבי גסיסה, בעידן של חנויות דיסקאונט רחבות ידיים, שחלקן משלם פחות ארנונה מאשר מיני מרקט שכונתי.
מעסק שבקושי מצליח לשאת את הוצאותיו, הפך המרכול השכונתי לעסק שמחזוריו זינקו ואף רמת הרווחיות שלו השתפרה. צמצום מרחב התנועה שלנו, שלווה בהשבתה חלקית או אף מלאה של התחבורה הציבורית, אובדן זמני של אופציית השווקים הפתוחים ועוד, גרמו לנו להעדיף זמינות ומהירות על פני מחיר.
אפרופו מחיר, גם היצרניות הבינו שאנחנו מוכנים לשלם יותר: יצרני מזון הפכו למחוזרים בידי משקיעים והוא הדין לגבי רשתות קטנות ואורבניות שהפכו פתאום יעד להשתלטות של חברות גדולות שהחלו לחזר אחריהן.
האם כל המיזוגים והרכישות היו הגיוניים, לפחות מבחינת המחיר? אפשר שלא, אבל מצד שני צריך להניח שרוב המנהלים הפיננסים בארגונים הגדולים יודעים היטב מה הם עושים כאשר הם מצרפים לפורטפוליו של התאגיד גם רשת מרכולים קטנה. ובכל מקרה, אלמלא הקורונה, כנראה שאלה לא היו זוכים לעדנה שפקדה אותם לפתע.
בימי הפוסט-קורונה אנו רואים שהיקף המכירות כבר לא דומה לקצב השיא של המכירות בימים שבהם ישבנו כולנו בבית, כשאוכל הפך לבילוי משפחתי - ולעיתים, ביחד עם נטפליקס, לבילוי היחיד. גם קצב גידול המכירות בסגמנט האונליין נעצר ואף מציג מגמה המעידה על חזרה לתרבות המסורתית של "לגעת בסחורה".
כל זה לא מונע מרשתות השיווק להציג תכניות צמיחה שמבשרות על פתיחה של מאות ואולי אף אלפי סניפים חדשים וקטנים במרכזי הערים. לא תמיד ברור על מה הן נסמכות: הריבוי הטבעי בישראל הוא גבוה ביחס למדינות המערב, אבל לא די בו כדי להצדיק את תוספת נקודות המכירה. גם הציפייה למיליון עולים הייתה כנראה מוגזמת.
השיקולים בהעדפת מקום הקנייה
ויש כמובן גם בעיות ריכוזיות לא מבוטלות, אבל אנחנו נתעלם מהן כרגע ונתרכז רק בעודה שההוצאות של הישראלים על צריכה לא אמורות לעלות ביותר מ-1.5%, כך שעולה החשש שמא הפתיחה המואצת של סניפים חדשים תביא בסוף לקריסת חלק מהרשתות. יחד עם זאת, חובה לציין שיש עוד משתנים מתערבים, כמו הפקקים בדרך שמקשים על "קפיצה" קטנה לקניות באזור התעשייה, עלייה במחירי הדלק ועוד.
לעומת הלבטים והחששות של הרשתות הגדולות, הדילמות שלנו, הצרכנים, הן פשוטות יותר. למשל - האם הסופרמרקט השכונתי אכן מספק לנו את כל האפשרויות? האם המחיר הגבוה יחסית שאנו משלמים תמורת הקל"ב אינו גבוה יותר ממחירם של הזמן והדלק הנדרשים לנסיעה לקנייה מחוץ למרכז העיר וכמובן - האם אנחנו אלה שצריכים לממן לסופרמרקטים הקטנים את מחירי השכירות המאמירים..
למי שיוקר המחיה אינו פקטור עבורו, יש פחות לבטים - לא מוכרחים לתכנן או להשוות, אם הסופרמרקט היקר והקרוב עונה על הדרישות של מי שהשקל מצוי בכיסו, אין לו סיבה לדילמה הצרכנית שמלווה את מי שמוכרחים לחסוך.
המדריך לחוסכים
נתוני הצריכה הבסיסיים שלנו הם מאוד קשיחים ובקלות אפשר לחשב לא רק כמה מכונות כביסה אנחנו ממלאים בשבוע, אלא גם כמה עוף, גבינה או ביצים אנו צורכים.
אלא שכאן נכנס המשתנה הפסיכולוגי: רובנו לא יכול לראות את עצמו מוגבל למכסה מסוימת. נניח שמצאנו שאנו זקוקים לשני קילו של חזה עוף בחודש ונניח שצרכנו את כל מה שקבענו לרכוש - האם נסרב לילד שרוצה עוד שניצל?
במילים אחרות: אנחנו נשים לב למסי ועד הבית, ניבהל אם נקבל חשבון חשמל חריג ואפילו על העמלות בבנק כבר למדנו להתווכח, אבל לעומת זאת חיסכון על אוכל מעורר בנו אסוציאציות מימים של מחסור וצנע, משהו שאנו נוטים לדחות על הסף.
שליטה בכמויות הצריכה השוטפות והכרת אורך חיי המדף יוכלו לגרום לנו לחסוך יותר מפעם אחת, נוכל לחסוך ביקורים בחנויות (שכל ביקור עולה לנו כסף וזמן, שלא לדבר על קניות אימפולסיביות שמתלוות לכל סיבוב שכזה) - לדוגמא אם אנו צורכים אריזת פסטה אחת לשבוע ויש מבצע שמקנה לנו 25% ברכישת 4 יחידות, הרי שהוא מבצע מצוין עבורנו, אך אם אנו צורכים אריזה אחת לחודש, רכישה של הארבע שבמבצע תהיה בבחינת בזבוז, בפרט אם תאריך התפוגה שעל האריזות קרוב.
הבעיה היא שאנו מנהלים את הרכישות לרוב רק לפי המחיר ליחידה, מתקשים להימנע ממבצעי כמות, צורכים צריכת יתר ומזינים את יוקר המחיה.
השבוע בנינו סל חודשי ממוצע לצריכה אורבנית (ללא סל ירקות, פירות ובשר טרי) האם הפער בין השכונה לאזור התעשייה הוא משמעותי?
הכנסנו לעגלה 136 פריטים זהים בכל רשתות השיווק והופתענו לגלות שבעוד שיש רשתות שמציגות פערים משמעותיים בין אזור לאזור, יש כאלה שבהן המחיר הוא זהה.
כך למשל רשת ויקטורי, שמפעילה סניפים גם בעיר וגם מחוץ לעיר, ולמרות זאת הסל הנפוץ שנבדק בה היה זהה במחיריו בין הסניפים (למעט מקרים שבהם מנרשמו מבצעים כמענה לתחרות נקודתית) לעומת זאת ברשת מגה, נשלם על הפריטים ברשת "מגה בעיר", כ-18% יותר מאשר על אותם פריטים ברשת "מגה מרקט".
הממצא הזה מפתיע בעיקר לאור העובדה שממש באותה הקבוצה, אלקטרה, הפער בין רשת ביתן מרקט לביתן מרקט בסיטי הפער הוא בסה"כ 3% - וגם ברשת מחסני השוק הפרמיה הוגנת ועומדת על כ 4% ברשת השכונתית ה"סיטי".
ברשת רמי לוי בשכונה נשלם פרמיה של 16% על הקל"ב, ולמרות שרמי לוי מוביל בדרך כלל את הסל הזול, הרי שברשת "רמי לוי בשכונה" הוא מאבד את המקום הראשון. כך על סל שנשלם תמורתו ברשת רמי לוי 1,800 שקל, שימצבו אותו כסל הזול ביותר בארץ, בשכונה יעלה אותו הסל 2,076 שקל, לעומת מחיר של 2,024 שקל ברשת ביתן מרקט בסיטי (כאמור, אותם בעלים גובים מהצרכן 2,288 שקל על אותו הסל ברשת מגה בעיר...).
מה שבטוח הוא שכמעט תמיד (אלא אם כן יש לכם סניף קרוב של רשת ויקטורי) נשלם יותר עבור הנוחות שבקרבה לבית. האם זה משתלם נוכח החיסכון בזמן ובנסיעה? לרוב לא, כך שבחירת החנות המשתלמת ביותר לערוך בה את הקנייה השבועית הגדולה היא עדיין משימה חיונית למי שמבקשים לקצץ בהוצאות המחייה שלהם.
הכותב הוא מנכ"ל המכון לחקר הקמעונאות