סין יוצאת מהסגר ואת ההשלכות הכלכליות כולנו נרגיש

בימים אלו תושבי שנחאי מתחילים, אט-אט ובזהירות, לצאת מסגר נוקשה של למעלה מחודשיים בעקבות התפשטות הווריאנט אומיקרון, שהייתה לקשה ביותר שידעה סין מאז תחילת משבר הקורונה.
הסגר בסין הוא לא הסגר שאנחנו מכירים כאן בישראל. המשמעות בשנחאי הייתה דרמטית. אנשים לא יצאו כלל מפתח דירתם, או במקרה הטוב - משערי מתחם המגורים שלהם וזאת במשך חודשיים תמימים.

לא "רק לקניות בסופר או בבית מרקחת", ולא רק ל"עבודה הכרחית". כלום. נאדה. סגר הרמטי ומוחלט - ובהתאם לכך, המשמעויות שלו היו כבדות. בראש ובראשונה אלו תושבים שסבלו ממחסור במוצרי מזון ותרופות, ומנהלים נוקשים של בדיקות ומתחמי בידוד ועם התמשכותו, נראה שאין מי שלא נפגע מהסגר הארוך והנוקשה:

שנחאי היא הלב הכלכלי הפועם של סין, מרכז הפיננסים של המדינה וביתם של אינספור חברות סיניות מובילות אשר ללא העובדים הסגורים בביתם סגרו את פעילותן לחלוטין או צמצמו אותה בצורה דרסטית.

החברות האלה אינן רק מייצגות חלק נכבד מהפעילות הכלכלית בסין, אלא הן גם במקרים רבים שותפות עסקיות וספקיות קריטיות של החברות הגלובליות המובילות בעולם וביניהם לישראל. אפל, מיקרוסופט, מרצדס, לוריאל ועוד רבות וחשובות, הודיעו שפעילותן נפגעה קשות בעקבות הסגר בשנחאי והשיבושים הנלווים לשרשרת האספקה שמורגשים, ועוד יורגשו ביתר שאת בחודשים הקרובים - בעולם כולו וגם אצלנו.

משבר הקורונה הנוכחי הגיע להנהגה הסינית, ובמיוחד לעומד בראשה - הנשיא שי ג'ינפינג, בתזמון הגרוע ביותר שיכלו להעלות על הדעת. מזה כמה שנים, ובמיוחד בשנתיים האחרונות, שי הוביל קו של רפורמות כלכליות משמעותיות ונרחבות שלא נראו כבר עשורים בסין.

הקו של "צמיחה בכל מחיר" שהמפלגה הקומוניסטית בסין חרטה על דגלה מאז רפורמות השוק בשלהי שנות ה-70 - ושהביא את המדינה לצמיחה כלכלית שלא נראתה כמוה בהיסטוריה המודרנית - הוחלף ע"י הממשל בהובלת שי בזמירות חדשות-ישנות של "שגשוג משותף", חלוקה שוויונית יותר של העושר וצמצום כוחן של החברות הפרטיות החזקות ביותר במשק.

במערב זה מוסגר לרוב כ"חזרה לימי מאו דזה דונג", הקומוניסטים שחזרו לכור מחצבתם - אבל האמת היא שבבסיס הרפורמות, שנעשו באבחת חרב חדה כמו שרק משטרים סמכותניים כמו בסין יכולים לעשות, היה הרבה מאד היגיון ומחשבה.

הצעדים נועדו לאפשר צמצום הדרגתי של החוב האדיר של סין, לייעל את המשק ומגזר הייצור, לחזק את מעמד הביניים באופן שיאפשר גידול ברכיב הצמיחה במשק הסיני, ולהתמקד באיכות הצמיחה במקום בכמות בלבד.

אלא שהשינויים האלו היו אפשריים בגלל התמיכה הגורפת שהממשל זכה לה בעקבות טיפולו המוצלח בקורונה בשנתיים הראשונות אל מול הכישלון של מדינות המערב, ובעיקר ארה"ב, ותודות לכך שהכלכלה הסינית חזרה למסלול במהירות.

לאחר הסגר הארוך בשנחאי התמונה קודרת יותר. יעד הצמיחה שהוכרז רק בתחילת מרץ, 5.5% היה הנמוך מזה עשורים במדינה ונחשב למינימום הנדרש כדי לספק מקומות די מקומות עבודה חדשים ל-11 מיליון בוגרי האוניברסיטה מדי שנה בסין.

גם היעד הזה נתפס עכשיו כבלתי אפשרי, אך הממשל מתעקש שהם יעשו את מה שצריך כדי להגיע אליו. מה שצריך, אומר בגדול לחזור לכל הפרקטיקות המוכרות שבהם ניסו לטפל הרפורמות - עוד חוב והקלות מוניטריות, עוד השקעה בתשתיות מתקדמות במדינה שכבר רוויה בהן, עצירת תהליך הוצאת האוויר משוק הנדל"ן הבועתי ועוד.

לנשיא שי, שעד לפני חודשיים היה נראה מובן מאליו שייבחר בסתיו הקרוב לכהונה שלישית חסרת תקדים שתבסס אותו כמנהיג החזק ביותר בסין מאז מאו, העיתוי וההשלכות רעים במיוחד. שמועות, ללא כל אישוש רשמי, גועשות בסין על כך שמתגבשת קבוצה בתוך המפלגה שמבקשת למנוע ממנו את הכהונה השלישית לאור ניהול המשבר והפגיעה בכלכלה.

נראה שכל בחירה שיעשה שי, שחרור ההקלות והסתכנות במאות אלפי מתים, או המשך המדיניות הנוקשה והפגיעה כלכלית בצידה - תפגע בו, במעמד ובמורשת שלו - ועדיין, אני מניח שמעטים בתוך סין והעוקבים אחר מה שקורה בה - יעז להמר נגדו.

הכותב, יובל וינרב, הוא חבר וועדת ההיגוי של אוניברסיטת UIBE בישראל ומנכ''ל קריסטל 8