שם: רועי ונונו, בן 38, בעלים ומנכ"ל ג'מבו סטוק.
מי אני: אני עובד המון עם רגש ואינטואיציה, עושה דברים מהלב. הבכירים אצלי בחברה הם האנשים שהתחילו ביחד איתי, כי אני אוהב לשמור על האנשים שלי, מקשיב לכולם ומחליט מה לעשות.
שורשים: המשפחה של אבא עלתה ממרוקו בעליה הגדולה (כשהיה בן חמש), הם הגיעו למעברה ומשם עברו לחולון, סבא היה איש צוות באנייה. סבא מהצד של אמא הוא ניצול שואה שהיה במחנות והצליח לברוח ולהגיע לארץ. הוא התיישב בבת ים, הקים מפעל לנירוסטה ביפו ופגש את סבתא, שעלתה מתורכיה והייתה תופרת תחפושות אצל שושי זוהר.
ההורים נפגשו, הקימו משפחה בחולון והולידו את ארבעתנו, אני השני אחרי אחותי הבכורה. אבא עבד כפועל בהנחת אבנים משתלבות במדרכות, עם הזמן קנה טרקטור קטן והתחיל לעשות עבודות קטנות ואמא עשתה את הנהלת החשבונות. לאט לאט קנה עוד כלי ושכר עוד עובד והתחיל לעשות עבודות עפר, קיבל רישיונות לעבודה, העסיק מהנדסים, והחברה "ונונו דני בע"מ" הפכה לאחת הגדולות בארץ, בין היתר החברה בנתה את מחלף אשדוד, חלק גדול מאיילון, הפיתוח של אור יהודה וכביש שבע.
הילדות שלי: עד התיכון גדלתי בחולון. כשהייתי עושה בעיות בבית ספר, היו אומרים לי, אין בעיה, אתה לא רוצה ללמוד? לך לעבוד - שולחים אותי לאחד ממנהלי העבודה הכי קשוחים ונותנים לי עבודות קשות כדי שארצה לברוח משם בחזרה לבית ספר. תמיד אהבתי מוסיקה ובגלל שהיה לנו פסנתר בבית, ניגנתי עליו.
בגיל 15, כשההורים התייצבו כלכלית והחליטו לעבור לרמת אביב ג', מתוך רצון רצו לתת לילדים את הכי טוב. לא ידעתי לקראת מה אני בא. שמו אותי במרכז המסחרי עם מזוודה של "פוגים" ואמרו לי, לך תמצא חברים לשחק איתם. האנשים היו שונים, וההסתגלות לא הייתה קלה. בגלל שהגעתי מחולון, והלא הייתי כמו כולם, הסתכלו עלי כמו ערס. אני אדם שמתחברים אליו מהר, אבל הסטיגמות הקשו וזה מאוד העליב אותי. עם הזמן גילו מי אני והיו לי המון חברים.
הייתי ילד מאוד בעייתי בבית ספר ובשנת הלימוד ה- 11 עזבתי אותו. יש לי דיסלקציה קלה ובעיות קשב וריכוז והיה לי קשה להיות במסגרת. כשעברנו, התחלתי תיכון בגימנסיה הרצליה, משם עברתי לאנקורי ובי"א נשרתי. אני מאמין שצריך ללמוד אם אפשר, אבל אף פעם זה לא הפריע לי באמת. אולי אפילו להפך. באוניברסיטה מלמדים אנשים לחשוב בצורה מסוימת ולא לצאת מהקופסא, ואני אף פעם לא הייתי בתוכה.
שירות צבאי: התחלתי לעבוד כיח"צן במסיבות, מחלק הזמנות ומקבל כסף לפי כמה אנשים שהבאתי. בהמשך עשיתי מסיבות בעצמי ואז התגייסתי לחיל הים, כמו סבא ואבא. דווקא אני, מכולם, הייתי מש"ק משמעת. כל השירות שלי נתתי רק תלונה אחת, למפקד שהתנכל לי בקורס שעשיתי. חיכיתי לו בשער, בדקתי אם יש לו פנקס שבי ודפקתי לו תלונה. כשהיו שולחים לי קורסיסטיות לנקות את הפחים, לא היה לי נעים, אז נתתי להן חופש שעתיים וניקיתי את הפחים לבד.
חיי לילה: אחרי השחרור נכנסתי חזק לחיי הלילה. התחלתי ביח"צנות במועדון ה"סאגה" של איציק זוהר בנמל ת"א, היינו ממלאים לו את המקום ומרוויחים מהכרטיסים ואחוזים מהבר. בהמשך קניתי את "רודיקה", המועדון הראשון שלי. נהוג כל שנתיים לעשות שיפוץ ולהתחיל מחדש אז קראנו לו "147", אחר כך פתחתי מועדון בנמל ובגיל 27 מכרתי הכל.
שואלים אותי: 'איך עזבת את חיי הלילה?' עובדים עד ארבע בבוקר, קמים מאוחר, מבלים. פתאום לא רציתי את זה יותר, החיים האלה לא התאימו לי, כנראה שמתישהו, לקראת גיל 30, אתה מתבגר. היו גם העניינים של הסלקציה, טלפונים מאיימים, מבחינתי זה היה להתעסק בזבל. אחרי שמכרתי את הכל התחלתי את חיי הבוקר ועשיתי עבודות גמר לקולגות במועדונים, כי אחרי הצבא הוצאתי רישיון מנהל עבודה ואת התחום הכרתי מצוין מהבית.
עסק משפחתי: אף פעם לא חשבתי להיכנס לעסק של ההורים, למרות שהם מאוד רצו שזה יקרה. הכי נוח שישימו לי כיסא והכל יהיה בטוח ומפנק. אני אדם שרוצה לפתח את עצמו, שמשתעמם מהר ואני יודע שלא אעריך את עצמי אם יתנו לי את הכל מוכן.
עסקי הסטוק: חבר מעסקי הלילהף שגם עזב אותם, נפגש איתי וסיפר שיש תחום חדש שנכנס לארץ, סטוקים, שמוכרים כלי בית והוא לקח זכיינות מרשת 'סופר סטוק' ופותח חנות באלנבי. לא הבנתי מה זה סטוק ואמרתי לו: "מה אתה רוצה שנמכור מחבתות, צלחות וסירים באלנבי? לא בשבילי".
יצא שבאותו זמן עשיתי פרויקט באחד העם וקפצתי לבקר אותו. ראיתי סופר, עם מדפים וסחורה וכשראיתי את העוצמה, בהחלטה של רגע שאלתי כמה צריך להשקיע ואם יש מישהו שילמד אותנו את העבודה, שילמתי 250,000 שקלים ונכנסתי לעסק.
עבדנו בהקמה ימים ולילות, קודדתי מוצרים שהמדבקה עלתה יותר מהם, לא הבנתי איך נעשה כסף ממוצרים שעולים כל כך בזול. כשפתחנו את החנות באו המון אנשים, אבל חשבנו שלא יישאר כלום בקופה וסיימנו את היום עם 50,000 שקלים.
אמנם גלגלנו מזומנים יפים, אבל הרשת עבדה בשיטת 'המכולת של הבוכרים': בלי מלאים, בלי קודים, לא היה לנו מושג מה יש, אם אנחנו מפסידים ואם גונבים אותנו. הצעתי לשותף לסגור את החנות לכמה זמן שצריך, לעשות ספירת מלאי, לקודד ולעשות סדר. בעלי הרשת אמרו לו שאני פנטזיונר שמסבך אותו. הוא קנה את החלק שלי ב - 750,000 והתחלתי לחפש מיקום לחנות משלי.
ג'מבו סטוק: הפגישו אותי עם פרשקובסקי ואיתן יוחננוף, שבנו מתחם ברחובות. אחרי שסגרנו את התנאים המסחריים אמרתי להם שהעסק שלי יהיה עוגן וביקשתי מיליון שקלים הלוואה שתיפרס לשש שנים. אספתי ספקים מ"סופר סטוק" ועוד לפני ההקמה ביקשתי מהם את המוצרים עם ברקודים, הזנתי אותם למחשב ורק אז התחלתי להכניס סחורה. בהתחלה קניתי מישראלים שייבאו מסין וכשהיה לי מספיק כוח קניה התחלתי לייבא לבד והיום יש לי 17 סניפים.
מקס סטוק: הם התחילו שנתיים-שלוש לפני ובניגוד אלי, שצמחתי לעט ובווליום נמוך, הם פרצו עם עוצמה כספית גדולה ולכן ההתפתחות שלהם היה יותר מהירה. אני גדלתי מסניף לסניף באמצעות מענקים ואשראי מספקים עם אפס השקעה של הון עצמי, לא הכנסתי אף פעם את היד לכיס.
זכיינות: אם הייתי רוצה היו לי היום 70 סניפים, כי יש לי המון הצעות לזכיינות. אני לא נותן זיכיונות ולא אתן גם בעתיד, כי באתי משם וזה הורס את השם. אני לא רוצה טלפונים מזכיין שיגיד, אמרת לי לפתוח ואני בהפסד, אני רוצה להיות בשליטה. 90% מהסניפים מבוססים על אחוזים מהמחזור ולא על שכירות, כדי שלא יקרה מצב שלא יהיו הכנסות ואצטרך לשלם שכירות שתגמור לי את הרווח הגולמי.
קניבליזם: תחרות היא מעולה, כי באזורים שבהם יש תחרות, יגיעו יותר אנשים למקום. ג'מבו היוונית שוכרת 4000 מטרים במתחם שבו לי יש 800 מ"ר באשדוד ואני לא פוחד. להפך. אני צריך להביא 800 אנשים לשם כדי להרוויח והם 3000. יחד, 3800 קונים אצלי ואצלם, וזה מעולה.
גיור מוצרים: אנחנו לא קונים מותגים ואני מבדל את עצמי במוצרים שאני מעצב. בסין אני מקבל מוצר גלם ומגייר אותו לטעם של הקהל הישראלי. דייסו היפנית נכשלה, כי היפנים נתנו הנחיות מיפן ומה שמתאים ליפנים לא מתאים לדודה המרוקאית או הפולניה. אני מעורב בכל פרט בעיצוב. אם אני רואה מגש לארוחת בוקר, אני כותב עליו "מוגש באהבה", עשיתי שטיחי סף לבית ובא לי לרשום, "כאן זה בית, כאן זה לב" או "וולקאם לבית משוגעים".
יבוא מסין: יש עליה במחירי השינוע, אבל הבעיה העיקרית היא שהם פשוט לא מספקים סחורה, אז מוצאים אפיקים אחרים בטורקיה, וייטנאם והודו. אנחנו מתמחים במצעים, שטיחים וטקסטיל. כרגע אני לא טס, מאז הקורונה אנחנו עובדים בסקייפ. צריך לזכור שהדולר ירד ואיפה שהתאמצתי לא להעלות מחיר, הוא לא עלה, אז אין כרגע צפי להתייקרות.
פקק בנמלים: כולנו סובלים ממנו, אין מה לעשות. כרגע החנויות מלאות בסחורה ואנחנו מתעסקים בלהמשיך ולחדש.
מכירות באונליין: אנחנו היחידים מרשתות הסטוק שמוכרים ברשת, כשהמשלוחים מתומחרים בנפרד ב- 25 שקלים, כי העניין הוא הנפח של המשלוח, ואנחנו מגיעים לכל הארץ תוך חמישה ימי עסקים ובקרוב אנחנו עובדים למרלו"ג אוטומטי כדי לקצר את ההמתנה.
אקזיט: הגיע שלב שבו רצינו גוף שיחזק אותנו ויעזור לנו לעלות לליגה של הגדולים. מכרתי 15% ל"קרן מנהל" של ההסתדרות, ולא מכרתי שליטה. זה היה חשוב לי, והיו הצעות קודמות שנפלו בגלל זה. הקרן היא שותף שקט והיא נותנת את הגב המימוני, ויש מנגנון ששומר שלא תהיה התערבות בניהול, תוך התחייבות שלי לעמוד ביעדים, רווחיות וכמות סניפים, כשאני מתוגמל לפיהם.
שרית אביטן: אשתי, זמרת מוכשרת שמעבר ליופי יש לה לב ענק, שהוא בשבילי הכל. השקט שהיא נותנת לי עוזר לי לפרוח עסקית. נפגשנו באירוע שערכתי בבית, במסגרת מגבלות הקורונה. לא הכרתי אותה אישית, רק בשם ולא חיברתי פנים לשירים.
היא שרה ואחרי ההופעה ישבנו עם חברים והתחלנו לדבר, שיחה שנמשכה עד שעות הבוקר. הצעתי לה לשחק איתי טניס יום למחרת, כי לא היו מסעדות פתוחות, אז זאת הייתה האופציה היחידה לדייט. אחרי זמן קצר הפכנו לזוג ואז נגמר הטניס, כי לא התכוונתי להיות פדרר, אלא רק להיפגש איתה...
התחתנו באפריל האחרון, שנה ומשהו אחרי שהתחלנו לצאת, ואנחנו גרים בהרצליה.
פנאי: יש לנו פסנתר כנף בבית, אני מנגן והיא שרה. אנחנו אוהבים לטייל ולטוס לחו"ל.
צופה פני עתיד: מבחינה עסקית, ההמטרה שלי להגיע לכל נקודה שבה אנחנו יכולים לתת שירות לצרכן הישראלי ובהמשך נקים "ג'מבו בייבי" ונצא לשוק ההון. באישי - אני מתרכז במשפחה ולעבוד על ילד. אני עוד מעט בן 39 ואני על זה.