בינואר-נובמבר 2002 ירד השכר הממוצע במגזר הציבורי ב-4.2%; במגזר העסקי ירד השכר ב-6%

בינואר - נובמבר 2002 ירד השכר הממוצע במגזר הציבורי ב-4.2% - במגזר העסקי ירד השכר ב-6%, כך עולה מנתוני מחלקת המחקר של בנק ישראל.



למרות מדיניות שכר שגרסה שמירה על השכר הריאלי בשירותים הציבוריים, עלה השכר הריאלי למשרת שכיר בין השנים 1999 ל-2001 ב-8.3%. זאת, בין היתר, על רקע ההאטה באינפלציה. באותה תקופה מספר המועסקים בשירותים הציבוריים עלה ב-10.4% ותשלומי השכר גדלו ריאלית ב-19.6% והיתה להם תרומה משמעותית לגידול בהוצאה הציבורית בתקופה זו. במגזר העסקי עלה באותה תקופה השכר הריאלי ב-6% ואף יותר מאשר במגזר הציבורי.



ב-2002, בין היתר, בשל ההאצה באינפלציה, השכר הריאלי במגזר הציבורי נשחק וחזר לרמתו ב-2000. מנתוני בנק ישראל עולה כי בכל התקופה הנסקרת, 2002-1999, נאמדת עליית השכר הריאלי למשרת שכיר בשירותים הציבוריים בכ-3.8%, וזאת כאשר נושא הסכמי השכר בגין התקופה טרם סוכם סופית.



העלייה בשכר הריאלי בשירות הציבורי בשנים הנסקרות מקורה בהסכמי השכר הנומינליים, בעליית שכר המינימום ובזחילת השכר. כמו כן, לעליית השכר הגבוהה בסקטור העסקי היתה גם כן השפעה על השכר בשירות הציבורי דרך השוואות שכר רוחביות. בבנק ישראל מוסיפים כי הסכמי שכר מקומיים ומנגנוני הזחילה שנוצרו בזמן האינפלציה המהירה של שנות השבעים והשמונים המשיכו ופעלו להעלאת השכר, אם כי בעוצמה פוחתת, גם בעת בלימת האינפלציה, שכן הם מעוגנים בהסכמים קיבוציים ובנוהגים.



הסכמי השכר הכלליים בשירות הציבורי נחתמים בדרך כלל בפיגור. במחלקת המחקר של בנק ישראל מציינים כי אם מדיניות הממשלה היא שמירה על השכר הריאלי, ייתכן שחתימה בפיגור על הסכם השכר מאפשרת להעריך נכונה את התפתחות השכר והמחירים בפועל ולקבוע העלאת שכר מתאימה יותר, כפי שעשוי אולי להיות לגבי גמר הסכמי 1999-2001 והסכמי 2002.



בבנק ישראל מוסיפים כי בכדי שהממשלה תוכל לנהל את השינויים בשכר בשירות הציבורי בהתאם למדיניותה, עליה לשנות את הגישה למנגנונים ולמרכיבים הקובעים את השינוי בשכר. עניין זה דורש משא ומתן עם נציגות העובדים.