שביתת המורים: על מי בדיוק את עובדת, יפה בן דויד?

לצלילי "האינטרנציונל" ועם דגל אדום ביד, כאילו היינו בשנת 1890, כשפועלי העולם נלחמו לעבוד רק שמונה שעות ביום, מובילה יפה בן דויד את מאבק המורים לאבדון.

בשבועיים האחרונים, בכל ערב, בסביבות השעה שבע, ליבם של הורי ילדי היסודי והגנים עוצר מלכת. כולם מחכים חסרי נשימה לבשורה היומית שתצא ממשרדה של מזכ"לית הסתדרות המורים: האם למחרת ינהלו את שעות הבוקר ב"ג'ינגול" בין ילדים שצריכים תשומת לב בבית למטלות העבודה, שאליה יגיעו שוב באיחור ובעצבים, או שמא יאלצו לנסות למצוא מישהו שישגיח עליהם במשך יום שלם, או אולי לקחת עוד יום חופש שיישרף סתם כך?

נתחיל מהסוף: רוב דרישות המורים צודקות. מגיע להם שכר גבוה מ- 5,000 שקלים לחודש למורה מתחיל, מגיעים להם תנאים טובים שימשכו כוח אדם איכותי למערכת וצריך לתת למנהלים יכולת לתגמל מורים מצטיינים. אבל - וזה אבל גדול, באותה נשימה צריך למחוק את האקסיומה הבלתי ניתנת לערעור, לפיה חופשות המורים הם קודש ואין להזיזן בשנייה לכאן או לכאן ובכל מחיר.

הבעיה העיקרית היא, שיפה בן דויד, מובילת המאבק (שאם יצליח, שיעשה לכולנו טוב, כי כולנו רוצים מערכת חינוך יציבה ומשודרגת), תקועה עמוק בשלהי המאה הקודמת, כששביתות היו פורצות פה בכל שני וחמישי - ומי שידו הייתה "על השאלטר" היה מלך.

אלא שמאז, האופן שבו מנהלים ארגוני העובדים את המאבקים שלהם מול המעסיקים הפרטיים והציבוריים, השתנה ב- 180 מעלות. איך אמר יו"ר ההסתדרות, ארנון בר דוד, בראיון ל"וואלה"? "פעם הפכתי שולחנות, היום אני יושב סביב שולחנות", ואת זה אמר יו"ר ארגון העובדים הגדול בישראל, השני ברצף אחרי אבי ניסנקורן קודמו, שהבין שהשתוללות חסרת רסן של ועדים, עושה להם יותר נזק מתועלת.

בן דויד, שאינה שייכת להסתדרות הכללית ופועלת כיחידה נפרדת מיליטנטית ומנותקת, עדיין לא הפנימה שניהול סכסוכי העבודה השתנה כבר לפני כמעט עשור וחצי גם במגזר הציבורי, שבו אפשר לגלגל את עלויות המאבק על קופת המדינה. לפעמים נדמה שהיא אפילו נהנית קצת מהעובדה שהאזרחים מוחזקים בידיה כבני ערובה, בגלל שאין תחליף לשירות שהארגון שהיא עומדת בראשו מספק.

אם היה במדינת ישראל חוק שמגביל השבתות, כמו במדינות מערביות אחרות - ודווקא לא בדיוק כאלה שמקפחות זכויות, כמו - גרמניה, אוסטריה, הולנד ודנמרק, המצב היה אולי שונה.

החוק האמור מחייב הצבעה חשאית על יציאה להשבתה, מגביל שיתוק שירותים חיוניים ואוסר הכרזה על "שביתת הזדהות" עם סקטור שובת אחר. לו היה קיים גם בישראל, הרי שמצבנו - ולא רק בחינוך, אלא גם בנמלי הים, הרכבת ושדה התעופה - היה נראה הרבה יותר טוב, שלא לדבר על כך שהפרות שביתה היו זוכות לגיבוי בית הדין לעבודה.

הבחירה של בן דויד להציב אולטימטום, לפיו לא יהיה מו"מ בשום אופן על שינוי מועדי חופשות המורים, למרות ששר האוצר, אביגדור ליברמן, מתחייב שלא יעבדו יום נוסף, אלא רק שהפיזור יהיה אחר, מוכיח שהיא לא מבינה שחוקי המשחק השתנו - ולכן המהלך שלה נדון לכישלון.

ליברמן הרי לא מוכן לוותר על תנאי הסף הזה ובמקום להגיד, בוא נשב ונדבר, היא עושה דווקא ומתלוננת ששום דבר לא זז, רק שאי אפשר להתקדם כשצד אחד מצמיד לשני אקדח לרקה.

הבעיה של יפה בן דויד היא שרוב הציבור מתחיל לעבור צד, לזה של ליברמן, כי אי אפשר שמדינה שלמה תמשיך לשבור את הראש "מה לעשות עם הילדים" לא רק בחודשי הקיץ, אלא גם בשמונת ימי החופש של חג הסוכות, שבוע החופש של חנוכה, שבועיים וחצי של פסח ועוד כל מני ימי "אסרו חג" שהפכו למאסר מלא עבור ההורים (מיותר לציין שלוח החופשות הזה נקבע בשנים שבהן נשים-אימהות עובדות, היו תופעה נדירה).

אז מצד אחד היא לא מוכנה להתגמש במילימטר ומהצד השני, היא מאבדת את קהל התומכים הכי נלהב שלה, ההורים. לא צריך ללכת רחוק כדי לראות איך מאבקים מהסוג שהיא מנהלת, מתהפכים על הנאבקים. זוכרים את חסימות הכבישים של ארגוני הנכים? לא היה אזרח במדינת ישראל שלא תמך במאבקם לקבל קצבה שתיתן להם לחיות בכבוד.

ביום החסימה הראשון כולם עמדו בפקק וצפרו לאות הזדהות. גם אחרי שבוע של כאוס בכבישים, הציבור היה עדיין בעדם. למרות זאת, כשההפגנות הפכו ליותר ויותר פרועות, אנשים איבדו סבלנות והתחילו לזעום. וזה בדיוק מה שקורה למורים. בשבוע הראשון שבו הושבתו בתי הספר לסירוגין ברחבי הארץ, ההורים נתנו להם גיבוי. אבל כשהריטואל חזר על עצמו כל יום, במשך שלושה ימים לשעתיים והיום - ליום שלם, הורים מאבדים את זה.

אם להשבתה הכללית של הלימודים היום הייתה תכלית, ניחא. אבל כשהממשלה מתפרקת ושר האוצר הוא ממילא חלק ממשלת המעבר, נגד מי את שובתת יפה? למי את מפנה בדיוק את האצבע המאשימה? בדיעבד, גם את יודעת, שבזבזת זמן יקר על הפגנות שרירים מיותרות.

גם אם תצליחי להגיע בסופו של דבר להסכם קיבוצי חדש בתנאים הנוכחיים, רוב הסיכויים שהוא יראה כמו ההסכם שהשיגו הנכים בזמנם: הסכם גרוע שכמעט ולא שיפר את מצבם - וממילא עדיין לא יושם במלואו. כמי שעומדת בראש הארגון שחבריו צריכים להנחיל ידע לילדינו, זה די מדהים שאת לא לומדת כלום.