שם: חיים גליק, בן 66, מנכ"ל נת"ע, נתיבי תחבורה עירוניים.
מי אני: כשיש לי משימה מאתגרת אני עוסק בפרטים. אני איש של אנשים, חשוב לי שהעובדים יתנו בי אמון וידעו שיש מי שדואג להם, ציוני שאוהב את המדינה.
שורשים: אמא באה ממשפחה דתית ועשירה בהונגריה. כשפרצה המלחמה שמונת הילדים הסתובבו עם זהות נוצרית. אמא, שהייתה בת 16, העבירה להם כסף שהחזיק עבורם מכר - ואחיה הקטנים לא ידעו שהיא אחותם, כדי שלא יגרמו להסגרתה. בסוף המלחמה סבא חזר לעיירה וחיפש את אשתו וילדיו. מישהו אמר לו שהוא נתקל במשפחה שמחפשת את האב - וכך הם נפגשו.
אמא לא דיברה על מה שעבר עליה אז, והיום, בגיל 95, כשהיא דמנטית, מתוך דמדומי החשיכה היא מספרת על כלבים שאוכלים בני אדם. היא הגיעה לארץ באניית המעפילים "ההגנה" עם קום המדינה, הייתה במעצר בעתלית והתחילה לבנות את עצמה בפ"ת. סבא נפטר בהונגריה וסבתא, שהגיעה אחריה, פתחה חנות מכולת בבני ברק. הייתה לי עדנה מהמכולת. ילד קטן בעולם של ממתקים, שקי אורז וסוכר, חבילות גבינה עטופות בפרגמנט, זיתים בחביות גדולות.
הצד של אבא מגבול רומניה, מקהילה יהודית גדולה שאבדה לחלוטין. הוא היה בן 30 כשפרצה המלחמה, הוא נתפס על ידי הגרמנים והיה עובד כפיה, הוגלה לסיביר והגיע למשקל של 36 ק"ג, הלך בצעדת המוות עם אחיו על הכתפיים ואיבד אצבעות ברגליים מהקור. כשהשתחרר מהמחנות הוא מבקש מאחיו לשלוח לו כסף מהארץ, כדי לשכנע פליטי שואה למול את בניהם ובשנות ה- 50' עלה לישראל.
אבא היה נגר. הוא בנה את הריהוט בבית הכנסת "ישורון" בירושלים. הוא היה כל כך צנוע, עבד מבוקר עד לילה וכששאלתי אותו איך הוא עובד כל כך קשה ולא מצליח להתפרנס כמעט, הוא אמר 'מי שחייב לי כנראה שהוא לא יכול להחזיר'. בהמשך פתח נגריה עם אחיו. ההורים נפגשו בשידור, התאהבו ממבט ראשון, התחתנו בירושלים ומהמפגש ביניהם אחי ואני נולדנו.
הילדות שלי 1: תחילת דרכי הייתה ב"בית ישראל" בירושלים, שכונה על גבול "מאה שערים", אזור חרדי. אותי שלחו ללמוד בבית ספר של פועלי אגודת ישראל. גרנו על הגבול הירדני, עם ירי צלפים לעברנו מהגבול וכמה חודשים לפני מלחמת ששת הימים עברנו לקריית משה.
הבית לא היה עתיר ממון. בכיתה ט' הייתי ספורטאי טוב ועבדתי כל הקיץ כדי לקנות זוג אדידס, איתם הלכתי עד י"ב, למרות שהרגליים גדלו. את הטלוויזיה הראשונה קיבלנו כשהייתי בן 16 ועד אז הייתי צופה מהמרפסת לטלוויזיה של השכנים. אהבתי מאוד ספורט, כדורסל, קפיצה לרוחק, ריצות, חשבתי שאני ספורטאי ענק, אבל כנראה שהייתי ממוצע מאוד. הייתי פעיל בתנועת הנוער של פועלי אגו"י, שם הכרתי את אשתי.
אורית: אשתי, לימדה במכללה למורות תורה וספרות, יצאה לפנסיה ועוסקת היום בהתנדבות. היא בת למשפחת רקובר, מבוני ירושלים. היא למדה בבית ספר חורב לבנות ואני בבית הספר לבנים. יש לנו חמישה ילדים ותשעה נכדים.
הילדות שלי 2: למדתי בישיבה תיכונית ששילבה בגרות מלאה ומוסד ישיבתי. הייתי במגמה ריאלית, תלמיד גרוע להחריד. אחד הדברים ההזויים היה, שכשקיבלתי את תפקיד מנכ"ל אוניברסיטת בר אילן עם שלושה תארים, אמרתי לאמא 'ואת פחדת שלא אסיים תיכון'. באופן מפתיע בכיתה י"ב, כשהגעתי למסקנה שאני צריך ללמוד, הצלחתי מאוד, עד כדי כך שיכולתי להתקבל לכלכלה ומנהל עסקים.
לא היו לי חלומות ולא ראיתי את עצמי מגיע לדברים גדולים. הגעתי מבית דתי ממוצע, עם הורים מקסימים שנתנו כל מה שהיה להם והדגישו את הערך של להיות אדם. שירתי בשריון כמפקד טנק, רוב הזמן בסיני, ואחד הדברים הראשונים שעשיתי בצבא היה להיות במשמר הכבוד לנופלים ביום כיפור.
לימודים: למדתי בבר אילן ומכרתי חיתולים מבד ופיג'מות. באותם ימים קניתי במנזה חומוס בעשר לירות וחצי כיכר לחם, ומזה חייתי. גרנו בקיבוץ שעלבים, משם עברנו ליישוב פסגות והצטרפנו למקימי אפרת. סיימתי את התואר הראשון כשהיינו ב"פסגות". הייתי בטוח שאכנס לעבוד בבנק. ואז פגשתי שם אדם מוועדת הקבלה, שהיה ראש מחלקת כ"א בשירות בתי הסוהר.
שב"ס: הציעו לי להצטרף למחלקה שיעודה להעסיק אסירים פליליים בעבודת כפיים ולאפשר להם לרכוש מקצוע, תעסוקה ופרנסה. אשתי נבהלה מהכלא וחשבה שנפלתי על הראש, אבל קסם לי העולם הזה שמאחורי הסורגים.
בגלל שהייתי משכיל, התקדמתי מהר. התחלתי ככלכלן, אחר כך מוניתי לראש ענף תכנון של המחלקה, עוזר נציב שב"ס, מנהל המחלקה התעסוקתית ומשם עברתי לפקד על בית הסוהר "ניצן", מתקן עם 1,000 אסירים, שם למדתי להכיר באמת את העולם שנמצא מעבר לחומות ולהעריך את עבודת הסוהרים. בתפקיד האחרון שלי הייתי סגן נציב וראש המטה בדרגת גונדר ואחרי שש שנים, כשלא קיבלתי את תפקיד הנציב, בחרתי לקום וללכת. היו אלמנטים פוליטיים במינוי.
הבריחה מכלא גלבוע: לדעתי מדובר ברשלנות פושעת של צוות הפיקוד המקומי, שחרג מכל כללי הסוהרות. להיות סוהר זה מקצוע ויש לו כללי עבודה בסיסיים. אני לא יודע את כל הפרטים, אבל אין ספק שמפקד האגף ומפקד בית הסוהר הם האשמים במחדל. הנציבה איננה הכתובת, כי גם אם הייתה שם מבוקר עד ערב, לא היו לה הכלים לזהות את הכשל. כששיש חול במים, מפקד הכלא צריך לדעת שיש חפירה ולטפל מידית.
בר אילן: במהלך השירות בשב"ס סיימתי תואר ראשון נוסף במשפטים ושני במדיניות ציבורית. כשהציעו לי לנהל את בר אילן, התלבטתי. נשיא האוניברסיטה פגש אותי, עשה לי סיור ושאל אם אני רוצה להתמודד עם העתיד של מדינת ישראל וזה שכנע אותי. בתקופת הכהונה הקמתי את הפקולטה לרפואה בצפת, גולת הכותרת של העשייה שלי. אחרי חמש שנות כהונה, תפרו לי תיק והתלוננו נגדי אצל מבקר המדינה. ההיסטוריה תשפוט.
ניהול: קיבלתי פניה להיות הנציג של הבעלים הפרטיים שהקימו את עיר הבה"דים בנגב ומפעילים אותה, פרויקט של 2.2 מיליארד שקלים. לא היה לי ניסיון מוקדם בתחום, אבל אני טוען שיכולת הניהול היא שקובעת ולא הניסיון המקצועי, אם אתה חכם אתה יכול ללמוד הכל. כך היה גם כשעברתי להיות מנכ"ל עיריית ראשל"צ וכך גם בנת"ע.
נת"ע: עוסקת בעולם הרכבות הקלות, שבהן מספר הנוסעים נמוך, המרחק בין התחנות קצר והתדירות גבוהה. כן היא עוסקת ברכבות הכבדות, כמו המטרו, שמסיעות יותר נוסעים, מהירות יותר ועם פחות תחנות. כשתפתח הרכבת הקלה אנשים לא יצטרכו יותר רכב ויותר מ- 70 מיליון נוסעים יעברו בה בשנה, הרבה יותר מאשר ברכבת ישראל. הקו האדום יתחיל לעבוד בנובמבר 2022, ואנחנו נמצאים בשלב התיעוד והבדיקות. כל רכבת שוקלת יותר ממאה טון ונוסעת בלי נהג, באמצעות מערכת משוכללת.
חריגה מהתקציב: קשה לי להתמודד עם משפטים שנזרקים לאוויר בלי ביסוס. הקו האדום יעלה 18.6 מיליארד שקלים, שזה הרבה כסף, אבל בדיקת המבקר העלתה שאנחנו במקום טוב באמצע מבחינת עלות ההקמה בעולם. ב - 2010, לפני התכנון וההקמה, נזרקו לאוויר סכומים לא ריאליים, כך גם קבע המבקר. כרגע, בסעיף ה"בלתי נצפה מראש", שעומד בפרויקטים כאלה על 23%, עומד אצלנו על 12% בלבד.
צריך לזכור שכשאנחנו נכנסים לעבוד, אנחנו מקימים ומחליפים תשתיות ישנות, חשמל, מים, צנרת, ביוב וסלולר. אם מסתכלים על המספרים זאת לא דרמה. כששמעתי את הטענות הקשות נגדנו בכנסת חשבתי, מה אתם זורקים עלינו בוץ? 400 אנשים, מתוכם 53% נשים, עובדים סביב השעון. קצת כבוד, אל תבוזו לנו. למנכ"ל משרד האוצר, רם בלינקוב, שהיה היו"ר של נת"ע, לא הייתה מילה רעה על ההתנהלות התקציבית שלנו.
נזקים: אין דרך לבצע פרויקט כזה בלי שיגרם נזק לתושבים ולעסקים, אבל זה מתקזז מול התועלת של עשרה מיליארד שקלים בשנה. כשאנשים רואים את הרכבת נוסעת, הם מגלים יותר הבנה.
עיכובים: הקו הירוק והסגול עוכבו לא בגללנו, אלא בגלל הנסיבות סביב כפר שלם, כשנתנו לתושבים כל מה שהגיע להם. האוצר לא אפשר לנו לפתוח את מעטפת המכרזים ולהתחיל בעבודה. חתמנו על הסכמים עם הקבוצות שזכו במכרזים ונבדוק אם יוכלו לזרז את העבודה, כשהפתיחה תהיה בין 2027 - 2028. זה טווח זמנים נורמלי. באמסטרדם לקח 16 שנים.
הערמת קושי ברשויות המקומיות: אני חייב לציין לחיוב את עיריית ת"א. אנחנו חופרים אותה לדעת, פוגעים קשה בתחבורה ובכל זאת יש בינינו שת"פ מדהים. אין לי שום דבר אישי נגד כרמל שאמה, אבל העיר ר"ג לא אוהבת את נת"ע. כשנכנס לתפקידו הוא גילה שהרכבת עוברת על פני האדמה והחליט שהיא צריכה לעבור מתחתיה. הסברנו שזה אלמנט הנדסי בלתי ניתן לשינוי ומאז הוא מפריע לנו, פוגע בעבודות ברחבי העיר והלך להליך משפטי נגדנו. אחרי שהעירייה הפסידה בשלוש ערכאות, מתחילה לנשוב בעיר רוח חדשה.
הקמת המטרו: מגיע לנו להקים את הפרויקט, כי העיכובים בהקמת הרכבת הקלה לא באשמתנו ולניסיון שלנו איך תחליף. כבודה של רכבת ישראל, שהיא גוף מצוין, במקומו, אבל אין להם את הכלים להתמודד עם השילוב עולם התוכן של התחום האורבני והשילוב של הנדסה אזרחית. עדיין לא נחתם שום דבר רשמי, אבל שרת התחבורה הודיעה שאנחנו נקים את המטרו.
נסיעה בשבת: הסוגיה הזאת לא תלויה בנו לא קשורה ליכולת המקצועית של נת"ע. הכלי יכול לנסוע מעל ומתחת לקרקע עם נהג ובלעדיו, המערכת סופר משוכללת וההחלטה היא פוליטית.
פנאי: אני וורקוהוליק חושב כל הזמן, מתמודד עם סוגיות הנדסיות והכל באנגלית, כי השותפות שלנו הן חברות בינלאומית. אני אוהב לצלול, כי זה המקום היחיד שבו הטלפון לא מצלצל.
צופה פני עתיד: לא הייתי נכנס לפרויקט בסדר גודל כזה אם לא הייתי מרגיש אני מסוגל לעמוד בו. ההסכם שלי עם המדינה הוא לחמש שנים, שלוש כבר חלפו והוא נתון להארכה. ימים יגידו מה יהיה. אני רואה בתפקיד אתגר ציוני ורוצה להודות לאנשי נת"ע שעובדים למען המדינה.