כשהיה רק בן ארבע עמד דור בלובשטיין עם הוריו בתחנת אוטובוס בשכונת עמישב בפתח תקווה, מקום מגוריו, ולפתע נשמעה ירייה על ידי אופנוע חולף. חיסול בין עבריינים בוצע לנגד עיניו. בלובשטיין לא נפגע אך הבין, עד כמה שאפשר להבין בגיל הזה, מה המשמעות לגדול בשכונה הנשלטת על ידי עבריינים. היום, מקץ שנים רבות, הוא עובד כ- QA Engineer בחברת הסטארט אפ CARBYNE, שפיתחה תוכנת איתור מיידית המיועדת למצבי מצוקה, תוכנה שכבר משמשת חברות, ארגונים, בעיקר במקסיקו ובארה"ב, ופועלת עם יותר מ-70 גופי ממשל בעולם, שמכסים יותר מ-400 מיליון בני אדם.
Carbyne (קרביין) היא חברת טכנולוגיה גלובלית שהוקמה בשנת 2015, במטרה להוביל את החדשנות הטכנולוגית בתחומי ביטחון הציבור ושירותי החירום. את הרעיון שבבסיס הטכנולוגיה הגה אמיר אליחי מנכ"ל וממייסדי החברה, לאחר שוד שחווה בחוף הים של תל אביב. כאשר התקשר למשטרה, הוא נתקל בתקשורת מסורבלת, החל מהקושי להסביר את מקום הימצאו המדויק על החוף ועד היעדר היכולת להעביר מידע מהשטח (צילומים ווידיאו) בזמן אמת. העיכוב שנוצר בהגעת העזרה, הפחית משמעותית את הסיכויים לקבל עזרה מיידית ולתפוס את העבריין בהקדם האפשרי.
אירוע זה גרם לו להבין שבין אם מדובר באירוע טרור, אירוע פלילי, אסון טבע או מפגעים אחרים בסביבת החיים שלנו, הרי שבעידן הדיגיטלי חייבת להיות דרך יעילה ומונגשת יותר לציבור, לקבל סיוע מהיר ויעיל יותר בשעת חירום. זה קרה גם לבלובשטיין עצמו לפני מספר חודשים באילת. "הייתי עם אשתי בטיילת ופתאום ראינו מישהו ששתה יותר מידי והתמוטט. לקח לי כל כך הרבה זמן להסביר למד"א היכן אני בדיוק נמצא כי אני לא מכיר את העיר, עד שבסוף חברים פינו את הנפגע בעצמם".
תר את האנשים הטובים והנכונים ואני אומר - יקחו אתכם אם תשקיעו בזה אמונה, רצון וזמן".
חלומות של ילד
מדובר בטכנולוגיה חדשנית ששולחת קישור מידי לכל מי שמתקשר למוקד החירום, קישור שפותח וידאו, צ'ט ואפשרות שיחה קולית שמייעלת את איתור הנפגע ומסייעת לכוחות ההצלה להגיע אליו במהירות ללא צורך בהורדת אפליקציה. "זה מתאים גם כיום כשאנחנו נמצאים בגל של אלימות גואה נגד עובדים סוציאליים, עובדי מערכת הבריאות ועובדי מערכת חינוך. ואפשר להציל אותם ולעקוב אחריהם ממש במיידי. זה נועד לעזור ולהציל חיים", אומר בלובשטיין.
הוא נולד ב- 1994 להורים שעלו מברית המועצות לשעבר. אביו, שהיה אחראי על מחלקת כלי הנשיפה בתזמורת הצבא האדום נאלץ לעבוד בארץ במפעל. אימו שהייתה תופרת מצאה את עצמה בישראל משלימה הכנסה כגננת. "בבית הייתה מצוקה כלכלית מאד קשה" מספר בלובשטיין, שנאלץ לצאת לשוק העבודה בגיל 13 כדי לעזור בפרנסת המשפחה. אלא שבתחילת שנות האלפיים, שכונת עמישב בפתח תקווה הייתה בעיקר מוקד לצרות.
"השכונה נשלטה על ידי משפחות פשע ומכיוון שהילדים שלהם היו גם החברים שלי, חוויתי במו עיני דברים שילד נורמלי לא צריך לחוות. כשהייתי בן 13 סבתי חלתה בסרטן, ומכיוון שהיא לא עבדה בישראל לפני שעלתה ארצה היא לא קיבלה את מה שכל אזרח חולה מקבל מביטוח לאומי, מה שאילץ אותי לצאת לעבודה כדי להביא אוכל בסיסי הביתה, וגם לחשוב על דברים יצירתיות להרוויח כסף".
העבריינים ניצלו את חזותו התמימה של בלובשטיין והשתמשו בו, תמורת תשלום כמובן, בהעברת כל מיני חומרים שהשתיקה יפה להם. "באותו רגע זה מגניב, את מקבלת הרבה כסף ומביאה הביתה. וההורים שלי שגדלו בצל הקומוניזם, לא שאלו יותר מידי שאלות. הם ראו שמגיע כסף וקיבלו את זה. אבל זה גם מפחיד, להסתובב עם אנשים שהם לא הכי טובים. אבל מה שהיה חשוב לי זה העניין של הכסף. ידעתי כל הזמן שזה מחיר גדול מידי שאני עלול בסוף לשלם".
והתשלום לא איחר להגיע. היתקלויות אמנם מינוריות, אך לא נעימות עם החוק כשהיה קטין, ובשורה מבית הספר שהוא נאלץ להישאר כיתה. "בכיתה י' זו הייתה ממש מכה גדולה עבורי. מכה שבדיעבד העירה אותי ואז הבנתי שאני נמצא בלופ וחייב למצוא דרך לצאת ממנו".
היו לך חלומות?
"אני תמיד אוהב להגיד שגדלתי בריצה. התבגרתי בריצה. ההורים שלי לא היו שם - כי הם עבדו - בשביל לבוא לחנך ולתמוך, הכל היה אני בעצמי. ואני אומר את זה אחרי שנים שחשבתי על הדברים שעברתי ואני מבין היום שנטו הכל היה תלוי בי. אז החלומות היו באותו רגע לתמוך במשפחה ובסבתא שלי שגידלה אותנו מגיל אפס. והיו לי חלומות רגילים של ילד, להיות עשיר עם בית גדול".
רבים מחבריו הקרובים ביותר נפלטו ממערכת החינוך, חלקם נכנסו לכלא, חמישה מחבריו לשכבה נהרגו בגיל צעיר מאד כתוצאה מאלימות, חלקם מסמים. ובשנה ההיא כשנאלץ להישאר כיתה ולהתמודד עם ההשפלה - "היו מורים שהיו רואים אותי בכיתה ועוד לפני שהוצאתי מילה ביקשו שאצא החוצה" - אימצו אותו שניים, המחנכת דאז סיגל רוזן, ודוד בר ששת, מורה שהוא עצמו תושב השכונה שהכיר את בלובשטיין כילד שמשוטט ברחובות עם ילדי העבריינים והציע לו להצטרף לפרויקט רובוטיקה.
"מדובר בפרויקט שהיה מיועד לילדים מצטיינים בלבד ואני לא רק שהייתי רחוק מזה אלא זה לא עניין אותי בכלל. אבל דוד התעקש שאני אגיע בטענה שהוא צריך כדי לקדם את החוג הזה נוכחות של הרבה ילדים. הסכמתי ללכת אז רק כי הוא הבטיח שייתן לי פטור משיעורי היסטוריה".
השכנוע עבד ובלובשטיין שחשב שרובוטים יש רק בסרטים פתאום הבין שמדובר בתעשייה אמיתית לגמרי. "זו היתה מעין נבחרת כזו שלקחה חלק במסגרת תיכון עמל, בכל מיני תחרויות ארציות ובינלאומיות. עשו שם שיתופי פעולה עם גוגל, ומיקרוסופט וחברות היי טק גדולות ופתאום הבנתי שכל מה שאנחנו בונים מקבל חיים והרובוטים זזים. זה הקסים אותי ועד מהרה הפכתי להיות קפטן הנבחרת. אולי הפעם הראשונה שהבנתי שאני מסוגל להצטיין במשהו".
לפרויקט שהציל את חייו קוראים FIRST, מדובר בקהילת רובוטיקה עולמית המכינה צעירים לעתיד באמצעות תוכניות רובוטיקה ייחודיות ללימודי מדע, טכנולוגיה, מתמטיקה והנדסה, החל מגן חובה ועד כיתה י"ב. הקבוצות פועלות בתמיכה עולמית של אנשי חינוך, מתנדבים ונותני חסות שונים.
"הייתי שם לצד ילדים שהיו להם את כל הקלפים הנכונים בחיים, והתמזל מזלי להיות בתכנית המיועדת למצטיינים ובעלי אמצעים בלבד. נשאבתי לשם וזה נתן לי מקום מפלט במקום להסתובב ברחובות. הייתי נשאר בבית הספר לפעמים עד השעות הקטנות של הלילה, וההורים שלי שמחו מזה שאני עושה משהו שהוא לא להסתובב בשכונה".
איך החברים מעולם הפשע התייחסו לחנוניות שצמחה בך פתאום?
"הם היו צוחקים עליי כמובן, יורדים עליי, אבל לאט לאט התחלתי להתרחק. פחות יצאתי מהבית להסתובב, וזה היה נתק שהחל ותפס תאוצה עם הזמן ככל שהעמקתי בתוך הפרויקט שהיה כמו חיים חדשים".
אלא שמבחינת הגיוס לצבא זה היה מאוחר מידי. הנתונים האישיים של בלובשטיין לצד ההיתקלויות כנער עם המשטרה, מנעו ממנו להגשים חלום בצבא. ובכן, כמעט. המטרה שהוא שם לנגד עיניו הייתה לעבור את המיונים ליחידת 8200, והוא נלחם כמו שרק נער שגדל בשכונת פשע מסוגל. "לא ויתרתי, אני אפילו לא יודע איך היו לי את הכוחות לא להתייאש אבל זה הצליח. אני חושב שבעיקר כי סיפרתי את הסיפור האישי שלי והסברתי את התהליך שעברתי בזכות פרויקט הרובוטיקה".
ההייטק משתלם
אחרי שירות במסלול סיגמא ב 8200 עם הכשרה של טכנאי אלקטרוניקה קיבל בלובשטיין תפקיד זוטר בחברת בת של רפאל בזכות מנהל באותה חברה, שהכיר אותו מימיו בפרויקט הרובוטיקה בתיכון. משם הוא המשיך להתפתח עד שהגיע לתפקידו הנוכחי בחברת Carbyne.
עד כמה יצר היזמות בוער בך?
"אני כרגע מאד אוהב את החברה שאני עובד בה, ומאד מאמין במוצר. כמי שגדל היכן שגדל אני רואה בכך ערך מוסף שגם מסייע לאנשים בזמן מצוקה וגם יכול לסייע לחברות וארגונים. חוץ מזה, החברה מאמינה באנשים, היא האמינה בי, ונתנה לי מקום להתבטא בו ואני מרגיש שזה המקום עבורי להתפתח בו".
מדברים הרבה על קהילת ההייטק הישראלית ועל המועדון הסגור שלה, עד כמה אתה מרגיש אאוטסיידר?
"האמת שאני מודה שלפעמים אני עדיין מרגיש חריג בסביבה שלי. גם אם הקולגות שלי כאן מקסימים ואני רואה בהם חבר'ה נהדרים. אבל רוב החברים שלי לא גויסו אפילו לצבא, לא בגלל חוסר רצון לשרת. החבר'ה שהיו סביבי זה לא החבר'ה שאני רואה היום. ואני תמיד מרגיש פחות טוב גם אם אני יודע היטב לעשות את העבודה על הצד הטוב ביותר. אני תמיד מרגיש פחות טוב. גם אם אני יודע את העבודה שאני עושה. אני מרגיש תמיד שקהילת ההייטק היא פחות החבורות שאני רגיל אליהם. ויש שם אנשים מדהימים, אני שואף להיות כמותם ויש לי מה ללמוד מהם".
אחד הדברים שעומדים כרגע לנגד עיניו של בלובשטיין הוא הרצון להדגיש את החשיבות בכך שאפשר להצליח כנגד כל הסיכויים. הוא רוצה לתת את התקווה הזו לילדים בשכונות מצוקה שחולמים על סטארט אפ וגם לחברים שלו שהיום החליטו לעשות שינוי בחיים.
"מדברים איתי הרבה אנשים שגדלו איתי בשכונה והחליטו שהם רוצים לפנות פנייה אחרת בחיים. אז אני מייעץ להם, ויש גם הצלחות. יש לי חבר שגדל איתי שסיים היום תואר בהצטיינות וגם הוא מתחיל להשתלב בהייטק. לא האמנתי אף פעם באלוהים אמנם אבל אני מאמין שהמנטורים שלי נשלחו אליי. כל ילד צריך מישהו שיאמין בו כדי להצליח, ואני ההוכחה. יש תמיד דרכים להיכנס לתחום ואתם לא חייבים להיות ב 8200 או להיות בעלי תואר כדי להצליח בתעשייה הזו. יש בהמון חברות את האנשים שזה בדיוק תפקידם, לאתר את האנשים הטובים והנכונים ואני אומר - יקחו אתכם אם תשקיעו בזה אמונה, רצון וזמן".