האם שותפים עסקיים צריכים לשקול היטב את צעדיהם לפני שהם "מגדילים ראש" ובוחרים לכסות חובות של שותפיהם, מחשש שמא בית-המשפט לא יחייב את השותף בתשלום חלקו? האם פירעון הלוואה לבנק במועד המוסכם - לאחר קבלת דרישה לפירעון מידי - עלול להיחשב כחוסר תום לב וכשימוש לרעה בהליכי משפט? לפחות לפי פסק-הדין הטרי והמפתיע במיוחד של בית-המשפט המחוזי מרכז בלוד, התשובה לשתי השאלות האלה חיובית בהחלט.
פסק-הדין שפרסם לאחרונה השופט מיכאל תמיר, נסוב סביב תשלום שביצע אחד השותפים בשותפות עסקית, לפירעון מלא של הלוואה שנטלה השותפות מהבנק. זאת, לאחר שהבנק שלח מכתב דרישה לפירעון מיידי של כל סכום ההלוואה. השותף שפרע את מלוא סכום ההלוואה לבנק הגיש תביעה נגד שותפו בדרישה כי ישיב לו את חלקו בסכום ההלוואה - אך השופט תמיר דחה את התביעה במלואה, תוך שהוא עושה שימוש בסעיף מחוק עשיית עושר ולא במשפט, הקובע כי מי שפורע חוב של אדם אחר בלי שהיה חייב לכך כלפיו - אינו זכאי להשבה.
תחילתה של הפרשה בסכסוך עמוק וארוך שניטש סביב מיזם מקרקעין בטבריה בין שני שותפים: תומר בוכריס וחנוך שטרנליכט שמחזיק בקבוצת החברות "המשבב". בעקבות משבר אמון חריף בין השותפים, הם מכרו את זכויותיהם בחלק מהמקרקעין לאדם שלישי, חיים פישר, תמורת 6.5 מיליון שקל. במסגרת הסכם המכר האמור, נקבע כי 5.5 מיליון שקל מהתמורה ישולמו למוכרים עד מרץ 2018, וכי כספים אלה ישמשו תחילה לפירעון ההלוואה שנטלו תומר וחנוך לצורך קידום המיזם. לטענת חנוך, ההלוואה ניתנה לשותפות על יסוד המוניטין העסקי של קבוצת "המשבב" שבבעלות חנוך.
לפי כתב התביעה שהגיש חנוך נגד תומר, יום אחד לפני שאמור היה פישר להעביר את הכסף, הסכים תומר לדחות את מועד התשלום בחצי שנה, לספטמבר 2018 - מבלי שקיבל על כך אישור מחנוך. גם כשהגיע המועד הנדחה לתשלום לא התקבל הכסף מפישר, שמצדו ביקש לדחות את התשלום בחצי שנה נוספת. בינתיים, הוציא הבנק דרישה לפירעון מיידי של ההלוואה.
לטענת "המשבב" וחנוך, מכיוון שהמוניטין של הקבוצה וחנוך הוא זה שהיה מונח על כף המאזניים, ומפני שהם לא רצו שידווחו על הקבוצה כמי שאינה משלמת את הלוואותיה - "המשבב" נאלצה לפרוע את ההלוואה, והיא שילמה לבנק סך כולל של כ-5.7 מיליון שקל. בתביעתם על-סך כ-4.5 מיליון שקל, דרשו חנוך וקבוצת "המשבב" מתומר להשיב את חלקו בחוב שהיה לבנק בגין ההלוואה, וזאת מכח דיני עשיית עושר ולא במשפט וכן על יסוד ההתחייבות מחוזה המכר לפישר שלפיה התשלום היה מיועד לסילוק ההלוואה תחילה.
תכנית לייצר תביעה יש מאין
במענה לתביעה, טען תומר באמצעות עו"ד יובל חן ממשרד מ. פירון ושות', כי לאחר שהודיע כי לא יוכל לשלם את התמורה במועד שנקבע, פישר ביקש להגיע להבנות חדשות: הוא הציע להעביר בשלב ראשון 1.8 מיליון שקל, לשלם את יתרת הסכום בספטמבר 2018, ולשאת בכל ההוצאות שייגרמו כתוצאה מהעיכוב, לרבות הריבית הבנקאית. אלא שחנוך פעל כדי לסכל את המתווה החדש, סירב לחתום על התוספת להסכם, והערים קשיים כשביקש לשנות את תנאי עסקת המכר מן היסוד. בהיעדר שיתוף הפעולה ההכרחי מצד חנוך, טען תומר, סירב הבנק להאריך את המועד לפירעון ההלוואה.
עוד טען תומר, כי הרקע לתביעה היא בכלל הסכם גישור שקיבל תוקף של פסק-דין אשר אמור היה להסדיר באופן מלא וסופי את נושא ההיפרדות בין הצדדים, במסגרתו היה צריך חנוך להעביר לתומר סכום של עשרות מיליוני שקלים. לטענתו, כשהגיע מועד התשלום לתומר הגו חנוך וקבוצת "המשבב" תכנית שעיקרה לייצר זכות תביעה (יש מאין) כנגד תומר, וזאת במטרה לעכב לו כספים המגיעים לו כדין ולהפעיל עליו לחץ פסול.
שימוש לרעה בהליכי משפט
מפסק-הדין המפורט והמנומק של השופט מיכאל תמיר מבית-המשפט המחוזי מרכז-לוד, עולה כי אכן הסיבה המרכזית בגינה לא הגיעו פישר והמוכרים להבנות היתה דרישתו של תומר לשנות הוראות שנקבעו בהסכם המכר המקורי. יתרה על כך, השופט אף מצא שגרסת חנוך, לפיה מי שלא אישר את המתווה המוצע על-ידי פישר הוא הבנק, סותרת ראיות אחרות בתיק, ולכן דחה אותה תוך שהוא קובע כי אין כל ראיה לכך שחנוך בכלל פנה לבנק.
גם ביחס לשאלה המסקרנת, האם "המשבב" אכן פרעה את ההלוואה על-מנת שלא להינזק בעתיד מפגיעה אפשרית במוניטין שלה, העדיף השופט את עמדתו של תומר: "חנוך שהוא מבעלי המשבב סיכל את האפשרות לקיים את העסקה עם פישר ולפרוע את ההלוואה לבנק. חנוך והמשבב גם לא הרימו את הנטל המוטל עליהם להוכיח שגם אילו חתמו על התוספת, הבנק לא היה מאשר את הארכה אלא דורש פירעון מיידי של ההלוואה; ולא הוכיחו את טענתם כי פישר לא היה משלם את התמורה גם לו נתן הבנק ארכה לפירעון." בנוסף, קבע השופט כי בכלל לא הוכח שהיתה סכנה לפגיעה באשראי של המשבב, בעיקר משום שמי שנטלו את ההלוואה הם חנוך ותומר באופן אישי מבלי שהמשבב חתומה עליה.
ואם לא די בכל אלה, הרי שתביעת חנוך קיבלה מכה קשה גם מקביעת השופט לפיה "עולה חשש כבד שהמשבב פרעה את ההלוואה ממניעים זרים הקשורים לסכסוך בין תומר לחנוך ולחוב של המשבב לתומר." זאת, מכיוון שבהסכם הגישור שאמור היה לסיים את הסכסוך בין הצדדים, נקבע כי על המשבב לשלם לתומר את שווי אחזוקתיו שהוערך בסכום של עשרות מיליוני ש"ח, וכן נקבע כי הצדדים מתחייבים שלא לעסוק זה בעניינו של זה ולנהוג באופן מקובל ותם לב כל צד כלפי רעהו.
למרות זאת, קבע השופט, המשבב פרעה את חלקו של תומר בהלוואה וכך התאפשר לה לנקוט הליכים משפטיים נגדו, וכל זאת מבלי שהם חשפו את ההתחייבות שלהם מהסכם הגישור לשלם לו סכומים גבוהים ביותר. "מהראיות עולה ולא נסתר, כי המשבב פרעה את ההלוואה בניגוד להתחייבויותיה בהסדר הגישור, בחוסר תום לב, ובמטרה לפגוע בתומר: לנקוט נגדו הליכים משפטיים, להטיל עליו עיקולים ולהפעיל עליו לחץ כדי לעכב את פירעון חובה של המשבב לתומר", נכתב.
לאור כל הנימוקים האלה ונימוקים נוספים, דחה בית-המשפט את התביעה במלואה, ואף קבע כי שהגשת התביעה היא שימוש לרעה בהליכי משפט תוך שהתובעים מבקשים עיקולים במעמד צד אחד ומסתירים מבית-המשפט מידע קריטי, וחייב אותם בסכום גבוה וחריג של הוצאות לטובת תומר - 350,000 שקל.