רוב תעשיית ההייטק ממוקמת בגוש דן. מי שמגיע מפריפריה חברתית או גיאוגרפית, ואינו מכיר את האנשים המתאימים שיכולים לקשר אותו לתחום, צריך פעמים רבות להתאמץ כדי למצוא מקום עבודה שווה ולהפוך חלק מהברנז'ה. אבל לפעמים, חוץ מכישרון וקשרים, צריך גם טיפת מזל ומעסיק שידע להעריך ולזהות את הפוטנציאל שלך.
עדינה הפרה
"הברנז'ה שלי הייתה עדינה הפרה. לא היו לי קשרים ולא כלום", מספר ליאור כץ, 54, מנהל טכנולוגי מטריקס בדיקות ואוטומציה, בעברו קאובוי מקיבוץ גשור שבדרום רמת הגולן, שפיקד על עדר של 800 ראש בקר.
בגיל 30 הוא עזב את הקיבוץ ועבר לגור במרכז. "בראיון עבודה ראשון שלי בחברת בדיקות אוטומטיות שאלו אותי לגבי הניסיון שלי", הוא מספר. "אמרתי שעבדתי בבקר, שאלו אם אני מתכוון לבקרים מתוכנתים. אמרתי 'בקרים של פרות שעושות מו'. לא יודע איך עברתי את הריאיון. התקבלתי, ולאחר שעבדתי שם התקדמתי לאמדוקס, ומשם המשכתי הלאה".
-איך בכלל עוברים מבקר להייטק?
"עד היום אני שואל עצמי למה זה בכלל קרה. עניין אותי תחום המחשבים. למדתי מדעי המחשב במקביל לעבודה כבוקר. כשבפועל התחלתי לעבוד בתחום המחשבים, בהתחלה הייתי די בשוק. לא הבנתי את האנשים, לא הבנתי איפה אני. אחרי כמה חודשים שלחו אותי לארה"ב, ובכלל הייתי בשוק. בהתחלה גם אנשים לא הבינו איך בוקר משתלב בתעשיית ההייטק, 'מה אתה עושה פה?'. אני יודע שצריך מזל כדי להתקבל. אז גם הייתה תקופה שחיפשו כמו מטורפים עובדים להייטק".
לפני שש שנים כץ עזב את המרכז ועבר לגור במטולה. "כיום אני עובד היברידי, מגיע למשרדים בהרצליה פעם-פעמיים בשבוע. כיום עם המודל ההיברידי אפשר לגור בכל מקום", הוא אומר.
"רוב חברות ההייטק וגם הלקוחות הגדולים שלהן נמצאים במרכז הארץ, לכן גם רוב המשרות בתחום נמצאות במרכז. בפריפריה יש פחות מקומות שמציעים עבודה, למרות שזה אפשרי", אומרת לירון ברימר, 55, ארכיטקטית פתרונות בצוות CTO של חברת הטכנולוגיה מטריקס, המתגוררת בקיבוץ איילת השחר, השייך למועצה אזורית הגליל העליון.
ברימר, ילידת איילת השחר, עזבה את הקיבוץ לאחר השרות הצבאי, ואת החיבור להייטק עשתה בזמן שכבר גרה במרכז הארץ. לפני שמונה שנים היא חזרה להתגורר בקיבוץ. "אנחנו רואים כל מיני יוזמות ומרכזי הייטק שקמים בפריפריה, בצפון ובדרום, אבל עדיין רוב המשרות נמצאות במרכז. חשוב לחבר את הפריפריה בדרכי תחבורה יותר יעילות למרכז וגם לחבר את המרכז לפריפריה מבחינת הקמת מקומות עבודה נוספים", היא אומרת. "כיום מי שחי בפריפריה, לא פשוט לו למצוא עבודה בהייטק, אלא אם בוחר לבלות הרבה שעות על הכביש. כמובן שיש ערים שיותר מחוברות למרכז, אבל למשל למקום שאני גרה בו אפילו רכבת לא מגיעה".
-המודל ההיברידי מקל כיום על ההשתלבות?
"בזכות הקורונה כל נושא העבודה מהבית הוא קצת יותר מקובל היום, או אפשרי, או המעסיקים פתוחים למודל הזה. אבל עדיין הוא די מסובך בהרבה מובנים וקשה לחברות ליישם את זה ולעבור בצורה יותר משמעותית למודל הזה. לי עצמי היה מזל מהבחינה הזאת. כשחזרתי לפני שמונה שנים לקיבוץ, אז עוד לא היה מקובל המודל הזה לעבוד מהבית. אבל בזכות מנהלת שמאוד הלכה לקראתי בהתבסס על יחסי אמון, הדבר הזה התאפשר. כשעברתי לצפון כבר הייתה תשתית של אמון שאפשר היה להמשיך עליה את המשרה. גם חלק גדול מהעבודה שאני עושה - אני יכולה לעשות לבד. אבל פה ושם היו פרויקטים שהיא ויתרה עלי כדי שלא אצטרך להיות כל היום בכבישים, וזה איכשהו עבד.
"בקורונה כאמור העולם קצת הצטרף אלי, והעבודה שלי מהבית נהייתה כבר הרבה יותר משמעותית מבחינת שילוב בפרויקטים. גם פעילויות של החברה - אפילו סתם קורסים והרצאות - שהתרחשו פעם במרכז, היום חלק מהם קורים בזום. אני מרגישה איכשהו ברת מזל בקטע הזה. לפני הקורונה הייתי נוסעת פעמיים בשבוע, גג שלוש פעמים בשבוע. עכשיו אפילו פחות מזה".
האג'נדה של ההייטק
בני המגזר הערבי שרוצים להשתלב בהייטק צריכים לעיתים לעבור משוכה נוספת. "האתגר עבור בני המגזר - שגרים לא רק בפריפריה אלא גם במרכז - הוא להצליח למצוא את המקום הראשון שיעסיק אותם", אומר נאזם עווידה, 49, מטייבה, דירקטור לניהול מוצר בחברת אקווה סקיוריטי, המפתחת פתרונות אבטחת מידע לסביבות הענן.
הוא גדל בטייבה וגר בה גם כיום, ולדבריו "ברגע שמצליחים לשים דריסת רגל, אז הדברים כבר מתחילים לזרום והמעבר מחברה לחברה נהיה קל יותר", הוא אומר ומוסיף: "יש סטיגמות על פריפריה, על המגזר, אבל ברגע שבן אדם מייצר קשרים, אז מתחילים להתגלגל, וחבר מביא חבר. ככה גם קרה לי. רוב ההתגלגלויות שלי בתחום היו כאלה. לחברות שמעסיקות ערבים, כבר קל יותר להעסיק יותר ערבים, וגם יותר קל להתקבל, כי זו גם האג'נדה של הייטק: חבר מביא חבר. ככה נעשים רוב הגיוסים בהייטק".
-כיצד אתה הצלחת להתברג בתחום?
"אני נמצא בהייטק משנת 1994, כמעט 28 שנים. למדתי בבית הספר להנדסאים באוניברסיטת תל אביב ועשיתי תואר במדעי המחשב באוניברסיטה הפתוחה. המזל שיחק לי, וכבר בתור סטודנט הצלחתי למצוא עבודה. ראיתי מודעה שדרושים עובדי תוכנה ששפת האם שלהם ערבית. היה לי מזל והתקבלתי, כי כאמור חיפשו מישהו דובר ערבית. אז היו ממש בודדים מהמגזר שעבדו בהייטק.
בתקופה ההיא זה היה ממש יוצא דופן, לא דיברו על כך בפומבי. היום כבר יש יותר מודעות. שומעים על אקזיט, מתחילים לדבר בשפה הזאת. כיום אני רואה יותר אנשים מהמגזר שעובדים בהייטק וגם כאלה שלומדים את התחום ומביעים התעניינות בו. גם יותר הורים דוחפים כיום את ילדיהם לכך, מפני שכל הזמן בחדשות מדברים על הייטק. בעשור האחרון אני רואה יותר התעניינות וגם שואלים אותי האם כדאי ללמוד מקצוע כזה או כזה. גם בבתי ספר נותנים לכך יותר דגש. אבל עדיין מספר בני המגזר העוסקים בכך יחסית נמוך".
עווידה מוסיף: "עכשיו, אחרי הקורונה, אנשים מהפריפריה שהתקשו להגיע למרכז - המרכז הגיע אליהם. התקופה הזו מאוד טובה לעובדים, כי יש מחסור ויותר קל לקלוט. אבל בתקופות שאין מחסור יהיו חברות שיעדיפו לקלוט עובדים מהמרכז או כאלה שהם בוגרי יחידות טכנולוגיות בצבא, שזה כבר '50% התקבלת'. אני מנסה לסייע לחבר'ה מהמגזר למצוא עבודה. אני מדריך אותם, מייעץ להם, מנסה לעזור להם דרך חברים שעובדים גם בחברות אחרות, מעביר קורות חיים כדי שיתחילו להתגלגל".
גם שירה זלצר, 38, פסיכולוגית, מייסדת-שותפה, מנהלת השיווק ותרבות ארגונית של חברת פיתוח התוכנה, קמביום שבירוחם, החליטה לסייע לחבר'ה מהפריפריה שרוצים לעסוק בהייטק. "המוטו שלנו הוא בלי פקקים, בלי מעליות, ובלי חניונים. תראי כמה זמן זה חוסך", היא אומרת.
זלצר, דתיה, אם לששה ילדים, נולדה באלון שבות וגדלה במושב כפר פינס. ממניעים אידאולוגיים עברה בשנת 2003 לירוחם, ובשנת 2010 פתחה את החברה יחד עם בעלה, דוד זלצר, המשמש כמנכ"ל.
"עברנו להתגורר בירוחם על מנת בין היתר לספק מקומות פרנסה לחבר'ה מהדרום שמשוועים להשתלב בתעשיית ההייטק", היא מספרת.
"אנחנו חברת פרויקטים שמקימה צוותי פיתוח ייעודיים לחברות שנמצאות במרכז הארץ ולא תמיד מוצאות עובדים. כיום מועסקים בחברה כ-80 עובדים. רוב משרות ההייטק נמצאות כיום באזור במרכז. בלינקדאין למשל רואים פערים אדירים בהזדמנות התעסוקתית שיש בפריפריה - צפון ודרום - לעומת המרכז. אבל אם משווים את המצב למה שהיה לפני עשור, אז מה שקורה כיום זה ברמת מהפיכה. לפני עשור למשל לא היה את פארק ההייטק בבאר שבע. אנחנו ירוחם, דרומית מבאר שבע, לשם ההייטק עוד לא הדרים, אבל יש אותנו".
-רבים בוחרים גם לנסוע לעבוד במרכז.
"למי שגר בדרום זה אומר מעל 100 ק"מ לכל כיוון ביום. הסיפור של קורונה אמנם פתח את החברות להיות יותר גמישות, וגם הקל על העובדים להגיש מועמדות למשרות במרכז הארץ, אבל עדיין אנשים מבלים שעות ארוכות בכבישים. זה או להיות מוכן להיות שעות בכבישים, או להעתיק את מקום המגורים, או להיות כמונו שהחלטנו כאידאולוגיה להקים בירוחם את 'קמביום' ולייצר מקומות תעסוקה בהייטק גם בנגב.
זה הגיע מתוך רצון פרטי שלנו להישאר לגור בנגב, לגדל ילדים וגם שיהיו לנו חיים מחוץ לעבודה. זה נתן לנו מוטיבציה להקים את החברה. ראינו שהנגב מייצר כל שנה מאות בוגרים בתחום הייטק מאוניברסיטת בן גוריון, מהמכללה האקדמית להנדסה סמי שמעון, מהמכללה האקדמית ספיר בשדרות. יש פוטנציאל אדיר להעסקת אנשי הייטק בנגב. כמות הפניות שאנחנו מקבלים לכל משרה היא מטורפת. הרבה אנשים היו רוצים להישאר בנגב ולא להעתיק מגורים לעבר המרכז. יש אופי מסוים לחיים פה, הקצב אחר, יש קהילתיות. לא כל כך מהר רוצים לוותר על זה".
-מהו תמהיל העובדים שלך?
"רובם גדלו בנגב: בירוחם, באר שבע, דימונה, ערד, אופקים. יש גם כאלה שמבחירה הגיעו לנגב מתוך הרצון לשלב בין עבודה וקהילה, אבל זו לא המאסה הקריטית מבחינת העובדים שלנו. אנחנו מרגישים שהעובדים אצלנו באים כדי להישאר ושזו לא תחנת רכבת כמו במרכז, שפתאום ההוא מציע לי יותר, אז מיד עוברים אליו. זה כמובן מאתגר גם אותנו, כי אנחנו צריכים לעמוד בסטנדרטים של השוק".
יתרונות הפריפריה
"בתור מעסיק שמגייס עובדים אני רואה יתרון מאוד חזק למישהו שצמח בפריפריה, כי אלה אנשים שנלחמים בשביל להצליח. אני מאוד אוהב ומכבד את זה", אומר רם יוניש, 49, מנהל פעילות קונטרסט סקיוריטי בישראל, המספקת פתרונות לאבטחת יישומים בענן בתהליכי פיתוח.
הוא גדל בקיבוץ בית השיטה שבעמק חרוד, עזב את הקיבוץ בגיל 21, והיה ממייסדי CloudEssence (קלאודאסנס) שנמכרה ליוניקורן קונטרסט סקיוריטי, ועל בסיסה פועל מרכז הפיתוח והמכירות של החברה בישראל.
"מתן משקל חיובי לאנשים שבאים מהפריפריה זאת לא רק האג'נדה הפרטית שלי אלא גם של כל החברה כולה. קונטרסט רואה זאת כדבר חיובי", הוא אומר. "לאחרונה למשל גייסתי מישהי כזאת שנלחמה כדי להגיע לאיפה שהיא נמצאת ולא מישהי שזו הייתה הבחירה הכי סטנדרטית בשבילה. בתור מעסיק אני רואה בזה המון ערך שאנשים מגיעים מהפריפריה - גאוגרפיית ו/או חברתית - ונלחמים להגיע לאן שהם הגיעו".
יוניש מוסיף: "אם מדברים על קשרים, אז ודאי שקשרים עוזרים. אני במשך כמה שנים התנדבתי במכללה שעוזרת לאנשים מהאוכלוסייה האתיופית להיכנס להייטק, נותנת להם הכשרה לא רק טכנולוגית, כשהמטרה היא בסוף להכניס כמה שיותר חברים יוצאי העדה האתיופית לענף כדי שאז חבר יביא חבר.
המטרה שלי כמנטור הייתה לחבר אותם, להשתמש בקשרים שלי ולעזור להם בכלל לפגוש את האנשים הרלוונטיים בתעשייה. אז ברור שלהם יותר קשה, וזה בכלל לא קשור אם הם גרים בתל אביב או בקריית גת. הרבה יותר קשה להם מאשר לילד שאבא שלו בתעשייה ומחבר לו את החברים שלו".