"ועידת האוקיינוס" בחסות האו"ם שנערכה בליסבון חמש שנים לאחר זו הקודמת, הסתיימה שוב עם קריאה להתגייסות גלובלית וקולקטיבית להתמודדות עם האתגרים והסכנות העומדות בפני מי שנחשבים ל"כיור הפחמן" הגדול ביותר של כדור הארץ. נציגי עשרות המדינות אשר לקחו חלק בוועידה, התחייבו גם הפעם לצאת לדרך חדשה על מנת להבריא את האוקיינוסים, מתוך ההבנה כי הם הבסיס לחיים על הפלנטה שלנו ולעתידנו המשותף.
מדובר בתזמון קריטי שכן המצב כה מדאיג, עד שהוא הוביל את מזכ"ל האו"ם להודות בכנות כי הארגון כשל בטיפול במשבר החמור אותו הגדיר כמצב חירום. דאגה זו נובעת לאור התגברותן של תופעות כגון שחיקת החופים, עליית פני הים, התחממות המים, החמצת מי הים, זיהום ימי, ניצול יתר של הדגה וירידה במגוון הביולוגי הימי, עליהם אנחנו למדים מדו"ח מצב האקלים העולמי לשנת-2021 אותו פרסם הארגון המטאורולוגי העולמי, המזהיר כי אם המגמות הנוכחיות יימשכו, יותר ממחצית מהמינים הימיים בעולם עשויים להיכחד עד לשנת 2100.
אין ספק שעצם המאורע הוא חשוב ביותר, במידה והפעם, לשם שינוי, פעולות דה פקטו יישומו ולא יוותרו שוב כהצהרות ריקות מתוכן. אך שם המשחק כאן הוא לא רק יישומן, אלא גם עמידה בקצב הנדרש להגעה ליעדים ובתאריכים הקריטיים עד שנחצה את נקודות האל-חזור.
ומדוע בכל זאת נשמעת הנימה הסקפטית?
במהלך שנת 2015, נקבעו 17 יעדי SDG (Sustainable Development Goal) - יעדים גלובליים כאג'נדה עולמית לפיתוח בר קיימא עד לשנת 2030. היעדים אומצו על ידי כל 193 המדינות החברות באו"ם ובקביעתן לקחו חלק גם נציגי הסקטור הפרטי והחברה האזרחית. מטרתם לענות על האתגרים המרכזיים של האנושות והם עוסקים בנושאים חברתיים, כלכליים וסביבתיים.
בתוך היעדים הוגדר "יעד 14", אשר מפרט את המטרות והפעולות הנדרשות לניהול בר קיימא והגנה על המערכת האקולוגית של הים והחופים על מנת למנוע את הידרדרות מצבם של האוקיינוסים. היעד כולל מטרות מדויקות ומפורטות, אך הבעיה היא שמדובר בסעיף הזוכה לחשיבות ולתקצוב הנמוך ביותר מבין 17 היעדים, תוקפן של מטרות רבות פג כבר בשנת 2020 ובהשגת רוב המטרות המדינות החברות לא הצליחו לעמוד.
כעת נחזור שוב אל נושא ההתחייבויות. לאחרונה, שוב חברות האו"ם התחייבו מרצון לשמר ולהגן על לפחות 30% משטח האוקיינוסים על ידי הכרזה על לפחות 30 אחוז מהאזורים הכלכליים הבלעדיים (EEZ) והלאומיים של כל אחת מהן, כאזורים ימיים מוגנים עד לשנת 2030. התחייבות זו, מגיעה בעקבות התחייבות קודמת אשר מוגדרת תחת "יעד 14", ומטרתה להכריז על לפחות 10 אחוז מהאזורים הימיים כשמורות עד לשנת 2020. המציאות מראה כי בפועל, אין מדינה אחת המתקרבת אפילו ליעד המקורי, כך שהסיכוי לעמידה ביעד החדש מוטל גם הוא בספק רב.
אך הבעיה החמורה אף יותר היא, שהדיון בשאלה איך מובילים את המדינות לעמידה ביעדים ונקודתית ביעד "30 עד 30", התקיים רק בחללי הכנסים הצדדיים בחסות הועידה, ובהשתתפות מספר ארגונים סביבתיים וחברה אזרחית מצומצם ולא על הבמה המרכזית שם מתדיינים מקבלי ההחלטות. כמו גם, איך לגרום להם לנהל אפקטיבית את השמורות שהוכרזו כבר, שכן מחקרים מוכיחים כי רק 2.5% מהשמורות הימיות המוכרזות בעולם, מנוהלות בצורה יעילה ופרודוקטיבית. אבל בעיקר, דנו הארגונים בסוגיה איך לגרום לשחקנים המדינתיים להבין כי הזמן אוזל ואין להם את הפריבילגיה להיוותר גם הפעם עם הצהרות ריקות מתוכן.
המסקנה מהוועידה היא, כי דווקא מדינת ישראל היא זו שיכולה וחייבת להוות מודל עולמי להצלחה בניהול ימי בר קיימא נכון ויעיל לטובת עתיד האוקיינוסים, כדור הארץ וכלל האנושות. שכן התנאים והתשתיות קיימים, השטח הימי אמנם אינטנסיבי בשימושים אבל יחסית קטן ומאפשר שליטה וניהול מפוקח ואפקטיבי. בישראל פועלים ארגונים ועמותות המחויבים במאת האחוזים למטרה ואשר הנושא הוא בדמם. זאת לצד גופים מקצועיים ומתפקדים בעלי ידע ויכולות כגון המשרד להגנת הסביבה ורשות הטבע והגנים - האחראית על השמורות המוכרזות. יחד עם חברה אזרחית המשלבת ידיים שמביאה קשרים וידע לגבי הנעשה בעולם, מדובר בשילוב מנצח אם רק נשכיל לקדם את המהלכים במהרה. אילולא חוסר היציבות הפוליטית, יישום הפעולות הנדרשות היה מהיר וריאלי כנראה הרבה יותר.
הכותב הוא מנכ"ל עמותת "אקואושן" הפועלת לשימור והגנה על הסביבה הימית של ישראל.