אישה חרדית, אחות במקצועה, סבלה מכאבים עזים בבטן. בדיקת האולטרסאונד שערכה גילתה כי היא סובלת מאבנים בכיס המרה, וכן כי נצפה "נגע בזנב הלבלב". בתוצאות הבדיקה נקבע כי מדובר בממצא חריג, הדורש התייעצות דחופה עם רופא.
מספר ימים לאחר מכן, יצר איתה קשר סוכן ביטוח וערך לה ביטוח חיים על-סך 470 אלף שקל. האישה נשאלה על-ידי הסוכן האם יש לה בעיות בריאותיות "במערכת העיכול, כבד, לבלב?" והשיבה: "יש לי עכשיו אבנים בכיס המרה", אך לא אמרה דבר בעניין הממצא בלבלב.
יום אחד בלבד לאחר עריכת הביטוח, הגיעה האישה לרופא המשפחה שלה שדיבר עמה על הממצא בלבלב, ושלח אותה לבדיקה נוספת. למרבה הצער, עשרה ימים מאוחר יותר נערכה הבדיקה שאימתה כי מדובר בגידול ממאיר. כחצי שנה לאחר מכן, נפטרה האישה.
לאחר הפטירה פנתה משפחת המנוחה לחברת הביטוח כלל בדרישה לקבל את הסכום שנקוב בפוליסה, אך המבטחת סירבה לשלם את דמי הביטוח בטענה כי המנוחה הסתירה מידע מהותי מסוכן הביטוח ולכן היא אינה זכאית לכספי הביטוח.
המשפחה החליטה להגיש תביעה נגד חברת הביטוח באמצעות עורך הדין ברק קדם. השופט גלעד הס מבית-משפט השלום בהרצליה נדרש להכריע בשאלה שהכריעה את גורל התיק כולו: האם ידעה המנוחה, בעת הצהרת הבריאות, כי נמצא ממצא לגבי הלבלב?
"לאחר שהאזנתי מספר פעמים לשיחה בין המנוחה לסוכן הביטוח", כתב השופט הס בפסק-דינו, "הגעתי למסקנה ברורה, כי המנוחה לא ידעה על הממצא בלבלב בעת השיחה עם סוכן הביטוח ועריכת הצהרת הבריאות".
בנימוקיו מציין השופט הס כי קיים מסמך אחד ויחיד ממנו יכלה המנוחה ללמוד על הממצא בלבלב בטרם הצהרת בריאות והוא תוצאות בדיקת האולטרסאונד שערכה. ואולם, חומר הראיות בתיק מצביע על כך כי תוצאות הבדיקה לא נמסרו למנוחה אלא הועברו לרופא המטפל.
המבטחת טענה כי במכון מאר תועד כי אכן תוצאות הבדיקה נשלחו לרופא המטפל, אך נכתב שם כי אישה עם שם זהה לשמה של המנוחה אישרה את קבלת המייל. המבטחת טענה כי מכאן ראיה כי המנוחה קיבלה את התוצאות. השופט דחה את טענת המבטחת, אימץ את טענת עורך דינה של המשפחה וקבע כי "הזהות בין השם הפרטי של מאשרת קבלת המסמך אצל הרופא והשם הפרטי של המנוחה אינו מלמדת דבר, כאשר מדובר בשם נפוץ במגזר בחרדי בו חיה המנוחה".
לאור ממצאים אלה וממצאים נוספים, חייב השופט הס את כלל ביטוח לשלם למשפחת המנוחה את דמי הביטוח על-סך 476 אלף שקל, 100 אלף שקל שכר טרחה ועוד 20 אלף שקל הוצאות.