בית המשפט המחוזי בנצרת דחה תביעה ייצוגית נגד בנק הפועלים בסך של כ-21 מיליון שקלים. במרכזה של בקשת האישור עמדה השאלה: האם על הבנק לאפשר ללקוחותיו לפצל פעולות במזומנים למספר פעולות באופן "מלאכותי" כדי לחמוק מתשלום עמלה גבוהה יותר?
בתעריפון המלא שפרסם בנק ישראל יש שני סוגים של עמלות ללקוח בגין משיכת מזומנים. אם מדובר בסכום של 10,000 שקל ומטה, הלקוח יחויב בעמלה רגילה של פעולה בידי פקיד. אך אם מדובר בסכום של מעל 10,000 שקל - הלקוח יחויב בעמלת טיפול במזומנים הנגזרת מסכום העסקה. עמלה כזאת יכולה להגיע בסופו של דבר לסכומים גבוהים יחסית.
המבקשת, לקוחת הבנק, טענה כי ממה שהיא לומדת מהוראות התעריפון הרי שבאפשרותה לשלם על משיכת מזומנים שני סוגים שונים של עמלות, אחת יקרה (במשיכה של כל הסכום בפעימה אחת) והשנייה זולה יותר (במשיכה בשתי פעימות), ובהתאם על הבנק ליידע אותה על האפשרות העומדת לה לפצל פעולות במזומנים למספר פעולות שכל אחת מהן תהיה מתחת ל-10,000 שקל ובכך תוכל לשלם עמלה נמוכה יותר.
מנגד טען הבנק כי טענת המבקשת כי עומדת לה "זכות בחירה" איזו עמלה לשלם מנוגדת להוראות בנק ישראל, לתעריפון הבנק ולהיגיון הכלכלי הניצב בבסיס עמלת טיפול במזומנים. בהקשר זה הסביר הבנק שככל שגדל סכום המזומן שבו מטפל הבנק, כך גדלות עלויות הטיפול מצד הבנק ונדרשת השקעת משאבים גדולה יותר, הן בשל צרכי אבטחה וביטחון והן בשל דרישות בדין, ולכן קיימת הצדקה עקרונית להבחין בין עמלה המשולמת בעד טיפול במזומנים בסכומים נמוכים לבין זו המשולמת בעד טיפול במזומנים בסכומים גבוהים, כפי שסבר מחוקק המשנה בעצמו כשהתקין את התעריפון המלא.
כן טען הבנק כי קבלת פרשנותה של המבקשת תהפוך את עמלת הטיפול במזומנים ל"אות מתה" שכן לשיטת המבקשת על הבנק לאפשר ללקוח לפצל כל פעולה במזומן למספר תתי פעולות שכל אחת מהן מתחת ל-10,000 שקל. בנוסף טען הבנק שפיצול מלאכותי של העסקה למספר תתי פעולות בסכומים נמוכים יותר אף אינו עולה בקנה אחד עם הוראות דיני איסור הלבנת הון ועלול לשמש את הלקוח לעקיפת הוראות אלה תוך התחמקות מחובות הדיווח הקבועות ביחס לפעולות במזומן בסכומים גבוהים.
בפסק הדין דחה שופט בית המשפט המחוזי בנצרת, עייטאף עילבוני את התביעה וקבע כי אין חולק ששתי העמלות בקשר עם טיפול מזומנים קבועות בתעריפון המלא אלא שאין מדובר בעמלות הנגבות באותו שירות. השופט הסביר כי: "אמנם שתי העמלות מתייחסות למשיכת מזומנים והפקדתם, ובמובן זה מתייחסות לכאורה לשירות דומה, אלא שדומני כי המבקשת נפלה לכלל טעות עת ביקשה היא לטעון כי עסקינן ב"תעריף גבוה" אל מול "תעריף נמוך" בגין אותו שירות. אין עסקינן בעמלות הנגבות בעד אותו שירות, כי אם בשתי עמלות הנגבות בגין שירותים שונים, או אם תרצו "מוצרים שונים" - ומכאן הצורך לקבוע עבורן תעריף שונה".
השופט גם עורר פליאה כשכתב בפסק הדין כי: "עלויות שונות, הקצאת משאבים שונה, סיכון עסקי שונה וכיוצא באלה הם שיקולים המצדיקים הבחנה בין גובה העמלות הנגבות בדין שירותים שאותם מספק הבנק - הבחנה אשר הבנק לכאורה עמד עליה בתום לב ומטעמים ברורים. האומנם סבורה המבקשת כי לה בלבד נתונה זכות הבחירה איזו עמלה לשלם, ללא קשר לעלות התפעולית הנגרמת לתאגיד הבנקאי בגין מתן השירות בגין כל עסקה יהא שוויה אשר יהא?!"
כאמור, בסופו של דבר, בית המשפט המחוזי דחה את טענות המבקשת ואף קבע שאין לה עילת תביעה אישית נגד הבנק אשר אפשר לה לפנים משורת הדין לפצל את הפעולות. בית המשפט חייב את המבקשת לשלם לבנק הוצאות משפט בסך 35,000 שקל.
את בנק הפועלים ייצגו עורכי הדין שרון לובצקי הס, שחר הרון ויניב הולצמן ממשרד עמית פולק מטלון.