שם: רון פאינרו, בן 54, מנכ"ל מקס.
מי אני: מאוד פרטי. הסיטואציה של ראיון לא טבעית לי, כי עד היום הקפדתי על הפרדה בין החיים הפרטיים למקצועיים. אני אדם מאוד משפחתי ואוהב אנשים.
שורשים: סבא מהצד של אבא היה סוחר פרוות ברומניה, איש אמיד מאוד ששירת בחיל הפרשים הרומני. כשהגיע תורו של אחיו להתגייס, הוא התייגס שוב במקומו ואחרי שהתחתן עם סבתא, הם עברו לבוקרשט. במשך תקופה הוא הצליח להמשיך ולסחור תחת ההשפעה הנאצית, עד שבוקר אחד הוא הבין שהמצב מחמיר, דחף שלוש פרוות לתרמיל, נתן את המפתח לפועל שלו, ויחד עם סבתא, אבא ואחד הדודים, יצאו למסע בריחה שלא היה מבייש את אינדיאנה ג'ונס.
הוא שיחד את נהג הרכבת שיאט, כדי שיוכלו לקפוץ ממנה, והם עברו ממקום למקום, עד שהגיעו לארץ, לפני קום המדינה, בספינת מעפילים והתיישבו בת"א לא רחוק מאיפה שאני גר היום, בשיכון דן, שכונה של נהגי דן שקיבלו בה קרקעות. הוא ניהל את הקופה של "בנק יפת" שנקנה על ידי בנק הפועלים והיה גבאי בית הכנסת. איש חזק שבגיל 70 היה מנצח אותנו הורדות ידיים.
גם הצד של אמא הגיע לארץ מרומניה. שני הוריה עלו כנערים צעירים לבדם. סבא הגיע לירושלים בגיל 15 והאונייה של סבתא נתפסה ונשלחה לקפריסין. הם עברו את מלחמת השחרור בירושלים, עם חורים של קליעים במרפסת וסיפורים על המצור.
ההורים נפגשו בצבא, גרו בשכונת בבלי בתל אביב ומשם חזרו לשכונת ילדותו של אבא בשיכון דן. גם היום כל השבט גר במרחק של 20 מטרים אחד מהשני. ביום רביעי רק הנכדים אצל סבא וסבתא ובשישי - כל המשפחה. אבא היה רו"ח עצמאי קטן ואמא הייתה לפרקים עצמאית זעירה ועסקה בעיקר בניהול אדמינסטרטיבי.
הילדות שלי: שיכון דן. היינו משפחה ממוצעת, שלושה אחים, אני הבכור. תמיד הייתה תחושה של יש, אבל לא כל מה שאתה רוצה. לאופניים למשל הייתי צריך לחסוך לבד. למדתי בבית ספר בשכונה, שיחקתי כדורסל בבית"ר ת"א והעמדתי דור המשך משופר. בתיכון למדתי פיסיקה, מתימטיקה ומחשבים. אבא חפר לי שאהיה מהנדס, הפנטזיה שלו - וחשבתי שזה מה שאעשה.
בצבא הייתי ביחידת מודיעין של חיל האוויר, ששייכת היום ל- 8200. הייתי ביישן ומופנם, ושם עברתי תהליך של פתיחות: בלטתי, הצלחתי, קיבלתי שם הרבה מקום, חתמתי קצת קבע וקיבלתי תפקידים והכרתי את אשתי. שם למדתי לבנות תמונת מצב שלמה בגזרה מסוימת, חוויה מעצימה.
ניצן: אשתי, מרפאה בעיסוק עם התמחות בטיפול בילדים על הספקטרום האוטיסטי, עובדת באלו"ט ובמרפאה פרטית, עושה עבודה מדהימה ובת למייסדי נחל עוז. אחרי השחרור יצאנו לטיול גדול במזרח, התחתנו ואנחנו כמעט 35 שנים יחד, חברים מעולים, יש לנו שלושה בנים ובת ואנחנו גרים ברמת החייל.
לימודים: כשהשתחררתי למדתי שני תארים ראשונים בפיסיקה והנדסת חומרים. גרנו בחיפה, עבדתי ב"טאואר סמיקונדקטור" במגדל העמק ואז הגעתי למסקנה שזה לא מתאים ואני צריך לחיות את החלום שלי. עברנו מחיפה לתל אביב וסיימתי תואר בחשבונאות בהצטיינות. במהלך הלימודים הכרתי שני אנשים שהיו מרצים שלי וילוו אותי בהמשך בקריירה, ארז ויגודמן ורקפת רוסק עמינח.
הייתי הסטאז'ר של ארז ב"סומך-חייקין" , במיזוג של שטראוס ועלית, שעופרה שטראוס והוא הגו ביחד. יום אחד הוא אמר לי שעופרה הציעה לו לנהל את החברה ואני עברתי לרקפת. זה נחשב לתקדים שג'וניור כמוני עובד עם שותפים בכירים. הייתי מנהל הכספים של הרצל חבס ואחרי שלוש שנים התחלתי מסע בהייטק, עבדתי ב"לוסנט ישראל" ואז שלמה דברת והראל בית און ביקשו ממני לעשות רילוקיישן ולעבור ל"טכנומטיקס" בארה"ב.
ארה"ב: טסנו לבוסטון ואני מוניתי למנהל בארה"ב, אירופה, אסיה ויפן. חברת תכנה מאוד משמעותית שנמכרת לחברה אמריקאית אחרי ארבע שנים, אחרי הקלוזינג, אני מקיים את ההבטחה שלי ואנחנו חוזרים לארץ. החברה הרוכשת מאוד רצתה שאשאר, אבל מבחינת ניצן זאת לא הייתה אופציה, כי כדי לעבוד במקצוע שלה, היא הייתה חייבת לעשות את כל הרישיון מחדש.
ישראל: החזרה הייתה טראומטית. בראש שלי, טנטטיבית, המזוודה עמדה ליד הדלת במשך שנה. אתה מתרגל לירוק של בוסטון, לתרבות הנהיגה, לחופש, האוויר הנקי ואתה מגיע לאבק וחום הבלתי נסבל של הקיץ ולאנשים הקולניים, אבל בסופו של דבר אני ישראלי ואין כמו לחיות פה.
אפריקה ישראל: הגעתי לחברה בתקופת השיא. לב לבייב היה אחרי ההנפקה ברוסיה, הרגיש על גג העולם, עם חברה שבזמנו השווי שלה היה יותר מבנק לאומי. ואז באה הנפילה ועשינו את ההסדר שהיה אחד הטובים שנעשו כאן. ברמה האישית הקושי הקפיץ אותי קדימה. היכולת להוביל, לעשות תהליך, זה היה הסדר מורכב עם בעל שליטה ממונף ותקשורת מטורפת, סופר מלחיץ. נשארתי עוד שנה ואז נפרדנו.
בנק לאומי: אחרי שנה וחצי שעבדתי כעצמאי עם שותף מאפריקה ישראל, רקפת התמנתה למנכ"לית הבנק וחיפשה סמנכ"ל כספים. עבדנו יחד באפריקה ישראל והיא נזכרה בימי בסומך-חייקין. היו ארבע שנים מרתקות לנהל בארגון גדול של 13,000 עובדים, עם פעילות בארץ ובחו"ל. ואז רקפת הציעה לי לנהל את לאומי קארד. לקח לי שעה להגיד כן. כשאתה יושב על כיסא בהנהלת בנק לאומי, ועובר להיות מנכ"ל של חברת בת זו נחשבת ירידה, אבל אני ראיתי את הפוטנציאל המדהים של התפקיד.
לאומי קארד: אני פה שש שנים. לאומי קארד הייתה חברת בת, מקס היא חברה עצמאית. איך שהגעתי התאהבתי. יש פה קסם, אנשים מצוינים, תרבות אירגונית טובה וחזקה ויכולת השתנות מדהימה. למה שהיה כאן קודם, אין קשר למקס 2022.
מקס: בשש השנים שאני כאן, מלווה אותי תמונה שתלויה על הקיר במשרד שלי: "תחלום בגדול", זה מה שאנחנו עושים פה. היכולת לחלום בגדול גורם לנו עשות שינויים כל כך גדולים בענף שהיה מקובע וריכוזי מקום המדינה. אנחנו הרבה יותר מחברת כרטיסי אשראי.
מכירת שליטה לכלל ביטוח: אני יודע דבר אחד, מקס היא חברה ממוקדת אסטרטגיה והתוצאות של החברה מוכיחות את זה. מבנה הבעלות לא ישנה את המהות שלה. כיום מקס נמצאת בבעלות של קרן השקעות אמריקאית, כאשר כולם מבינים שהבעלות היא זמנית מתוקף, היותה קרן השקעות. אין לי ספק, שמי שיקנה את מקס מקרן "ורברג פינקוס", החודש, השנה, שנה הבאה, או בעוד שלוש שנים, יקנה חברה במצב מצוין.
חסכון: כרטיס האשראי נותן דאטה ויצירת קשר עם הלקוח. אחת המגמות החזקות בתחום התשלומים הוא "שלם וחסוך". יצאנו עם מוצר בשיתוף עם ביטוח ישיר, שמאפשר ללקוח לחסוך בפוליסת חיסכון, כשמישהו מנהל עבורך את ההשקעות ואנחנו מתחילים מסכומים של 500 שקלים. האסטרטגיה של מקס מכוונת לאנשים הפרטיים ולעסקים הקטנים, קבוצות שנלחמות להחזיק את הראש מעל המים.
מתוך רצון לחולל שינוי ולייצר אלטרנטיבה, הלקוח צריך לשאול את עצמו אם הוא מעדיף לשים את הכסף בפיקדון בבנק עם אפס אחוזי ריבית, או בפוליסת חיסכון שמתנהלת כמו תיק השקעות מנוהל, והכל נעשה בצורה דיגיטאלית. ככה אפשר לחסוך לחופשה בחו"ל או לסלון חדש.
ביטוח: אנחנו סוכנות ביטוח עם מגוון של ביטוחי רכב, דירה ומשכנתא. אנחנו לא חברת ביטוח, כי צריך רישיון מיוחד. אנחנו רוצים להיות סוכני הביטוח, אלה שנמצאים בקשר עם הלקוח, לתת לו כמה שיותר ערך.
משכנתאות ונדל"ן: אם היד על הלב, אנחנו מתלבטים אם להיכנס לשם, החלטה קשה.
בנק דיגיטלי: אין לנו שום סיבה להפוך לבנק דיגיטלי, זאת צורת מימון אחרת לגמרי. אנחנו מעדיפים את הגמישות התפעולית, מה גם שהלקוחות הכי גדולים שלי הם הבנקים הגדולים, אז אין לי שום רצון להתחרות בהם. ביל גייטס אמר שאנשים צריכים שירותי בנקאות ולא בנקים ואת זה אנחנו נותנים. ואני כמובן מאחל לבנק הדיגיטלי הצלחה גדולה.
האטה במשק: עדיין לא מרגישים אותה, אולי בגלל שקיץ ולפני החגים, רואים אחוז מטורף של יציאות לחו"ל. בקורונה נצבר כסף, כי לא היו אירועים ונסיעות והמשכנתאות נדחו, וכרגע יש פיצוץ.
פנאי: אני אוהב לצלם סטילס. יש לי מצלמה מקצועית, דיגיטלית, בלי צורך לעשות חשבון של קליקים, אוהב להיות מאחוריה, כשהסוד לצילום טוב הוא בעדשות. אני מצלם אנשים, נופים, טבע דומם, סיטואציות, לא מזמן חזרתי מחמישה ימי צילום באזרבייג'ן.
צופה פני עתיד: בינתיים אני פה, לא יודע מה אני רוצה להיות כשאהיה גדול. טוב לי, כי אני מרגיש שאני עושה משהו עם משמעות.
הריאיון המלא עם רון פאינרו יתפרסם גם במוסף "עסקים" של מעריב, שישי, 22.7
