שם: ראובן אלקס, בן 52, מנכ"ל "מלונות ישראל קנדה".
מי אני: מחובר לאנשים, בעל יכולת לנתח עסקאות ויצירתי יחסית לרו"ח. יודע לנתח מספרים די מהר ולעיתים אמוציונאלי מידי, לוקח דברים ללב, יכול לכעוס מעבר לרצוי כשיש טעות ואני מנסה בכל כוחי למתן את זה.
שורשים: כל משפחתי מפולין. הצד של אמא מלודז'. סבא וסבתא הסתתרו עם חמשת ילדיהם במרתף וכשיצאו לחפש אוכל, נורו למוות והשאירו אותם לבד. אחד הילדים נפטר. אמא, שנפטרה לפני שנתיים, הייתה אומרת שהם שנאו יותר את הפולנים מהנאצים. היא הייתה בת 14 כשעלתה לארץ באונית מעפילים, גורשה לקפריסין והגיעה לכפר הנוער בכפר חסידים, שם למדה להיות אחות.
גם הצד של אבא עבר את השואה, סבא נפטר שם, סבתא נשארה בפולין אחרי המלחמה והגיע מאוחר יותר לקריית שמואל הדתית בצפון, והוא עלה לארץ עם ילדי טהרן והגיע לכפר חסידים, שם פגש את אמא. הוא עבד במפעל טרקטורים לימים הפך למנהל עבודה ב"סחף", חברה לעבודות עפר יולי עופר וכשמלאו לו 43 הוא חלה בסרטן ונפטר. אמא הקדישה את חייה לגדל אותי, כי האחיות שלי היו כבר גדולות, והתפרנסה בטיפול בילדים.
הילדות שלי: קריית ביאליק. הייתי בן שבע וחצי כשאבא נפטר. בדיעבד זה מאוד חיזק אותי, אתה לומד להילחם ולהעריך כל דבר שיש. הייתי ילד גבוה וקצת מוכשר, ושחקתי כדורסל בקריית ביאליק ובהפועל חיפה, אותה אהדתי בזכות אבא, שהיה לוקח אותי למשחקים. לא היה לי מי שיעודד במשחקים, שייקח אותי לזרוק לסל. זה חסר לי מאוד.
למדתי אלקטרוניקה ומחשבים, כי אמא רצתה שיהיה לי מקצוע, רק שאלקטרוניקה ממש לא היה הכיוון שלי. כשהיינו מלחימים, הלוחות הירוקים של כולם היו נקיים וישרים, ואני הייתי חוזר עם לוח עקום כמו מאפרה ומלוכלך. חלמתי על משפחה ועל האפשרות לחיות טוב, להיות מעמד ביניים, כי אצלנו לא היה אוטו בבית ולא כרטיס אשראי. אמא עשתה הכל שלא יחסר מאתנו כלום ושלא ארגיש שיש לי פחות מאחרים.
שירות צבאי: התגייסתי כטכנאי קשר, הצלחתי להחזיק עוד שנה בכדורסל, וכשהבנתי של אגיע לרמות הגבוהות, עזבתי. בקריית ביאליק מי שלא היה בקרבי היה בבעיה. גם הייתי ג'ובניק וגם שחקן כדורסל בינוני, אז הבנות היפות הפסיקו להסתכל עלי. הייתי חייב להשתדרג ויצאתי לקורס קציני קשר. הייתי סמ"פ בחטיבה 300 על גבול לבנון, תקופה שהביאה אותי להבנה שיש לי את היכולת להוביל אנשים ולקבל החלטות.
ראיית חשבון: אחרי השחרור טסתי לטיול במזרח וארה"ב, וכשחזרתי רציתי ללמוד כלכלה והלכתי להתייעץ עם הבוס לשעבר של אבא מה ללמוד, כי לא היה לי עם מי להתייעץ. הוא אמר לי שכלכלה זה לא מקצוע ושאלך לראיית חשבון ותהיה לי חולצה עם כיס בשביל העט. תוך כדי לימודים במכללה למנהל אני מבין שהעולם העסקי מבוסס על חשבונאות. לא היה לי קל, כי יש לי הפרעת קשב לא מאובחנת והיה לי קשה לשבת, אבל צלחתי את זה איכשהו.
מלונאות: למדתי במכללה למנהל, עבדתי בבניין עם גיסי ואז התחלתי כקב"ט בקראון פלאזה והייתי גם ברמן במשך חצי שנה. ערב אחד היה אירוע של מחלקת הכספים של מלונות אפריקה ישראל. החשב של הרשת העדיף לשבת לדבר איתי, ותוך כדי שיחה הוא הציע לי להיות חשב של שלושה בתי מלון בהולידי אין באילת.
עשיתי רילוקיישן לאילת ואחרי שנתיים ומשהו עברתי להיות סגן החשב של כל הרשת. אחרי הפוגה, שבה הקמתי את חברת "שחר און" של ההסתדרות, שמוציאה עובדים להכשרות ונופשים, הייתי מנהל הכספים של מלון הנסיכה ומשם המשכתי לניהול הכספים של גנדן תיירות של נוחי דנקנר.
רשת רימונים: הציעו לי להיות סמנכ"ל הכספים של הרשת, וסמדר נמרודי, הבעלים, האמינה שאני יכול לנהל אותה ואני חייב לה על ההזדמנות שנתנה לי. התכונה הכי חשובה למנהל מלון היא לדעת ליהנות כשהאורחים שלך נהנים ושמחים. בנוסף, מנהל מלון חייב שתהיה לו את היכולת להפעיל צוות ולגרום לו לבוא בכל בוקר ולתת את הנשמה, מה שהופך למאוד מורכב במשבר התעסוקתי הקשה שהענף חווה.
הדור הצעיר חושב אחרת מהדור שלי. אצלנו, הדבר הכי חשוב היה להגיע לדירה ולחיות עם חשבון שלא מעוקל. הם, לעומתנו, מעדיפים לצבור חוויות מלצבור נכסים. יותר חשוב להם לצלול בקוסטה ריקה ולבזבז שם הרבה כסף, מלחסוך לדירה.
פתאל: אחרי חמש שנים ברימונים, דוד פתאל פנה אלי וביקש שאנהל את הרשת. נכנסתי ב- 2012 ועזבתי ביוני 2017, שנים מאוד משמעותיות בהתפתחות שלה. פתחנו 11 בתי מלון בארץ והייתה לי הזכות לעבוד לצידו וללמוד ממנו. אחרי חמש שנים הבנתי, שאם אני רוצה להגיע להיות שותף משמעותי בחברה שאוכל להוביל בצלמי. אני חייב לעשות מהלך והמשיך הלאה. הייתי בן 47 ומבחינתי זאת הייתה הדקה ה- 90'.
עצמאות: במשך שנה וחצי ניהלתי את מלונות בראון, לבקשתו של חברי, מני ויצמן, בריטיינר ובמקביל חברתי למשפחת מורד מטבריה, שהם המשפחה השנייה שלי, והובלתי מהלך לקניית רשת רימונים שלצערי לא צלח בסוף, בגלל פטירתו של יחזקאל מורד שעבד עליו איתי. שיפצתי לבד את הלייק האוס, הולידי אין לשעבר, והרלינגטון באשקלון, סוליי אילת ומלון נוסף בטבריה.
מלונות ישראל קנדה: אחרי שעסקת רימונים נפלה, נפגשתי ביולי 2019 עם ברק רוזן, הבעלים המשותף של ישראל קנדה, חבר כבר 20 שנה, והחלטנו להקים את חברת המלונות, כשאני מנכ"ל ומחזיק ב- 20% מהמניות. המלונות שלי היו הבסיס של הפעילות וקיבלתי החזר על כל ההוצאות שלי.
כרגע יש לנו תשעה מלונות פעילים, שלושה בבעלות, אחד בבעלות חברת האם וחמישה בניהול שלנו, ובנוסף, מגרש שרכשנו באילת ועליו יקום מלון עם 302 סוויטות וקומת מסחר של 5,000 מטרים. אנחנו הולכים על שלוש רמות, מלונות פרמיום, משפחתיים ועסקיים.
קורונה: חצי שנה אחרי שהתחלנו לעבוד, פרצה המגיפה. בחודש הראשון נבהלתי ואז הפכנו את המלון באשקלון למלונית קורונה, המכללה למלונאות בלייק האוס המשיכה לעבוד והוצאנו את כל העובדים לחל"ת. היה לי ברור שנצלח את השנה הקשה ובסופה רכשנו את רשת "טמרס" במחיר מעולה ואחריה את מלון "נופי גונן" ו"פורט אנד בלו" מול הנמל בתל אביב. ידעתי שהעולם יחזור להיות נורמלי והעסקאות האלה יצדיקו את עצמן.
PLAY תל אביב: קונספט של מלון עסקים בשילוב עם מלון לצעירים, שהראשון הוקם במתחם המידטאון של תל אביב. בכל חדר יש שק אגרוף או טבעות לכושר, אפשר להזמין קיר טיפוס, כרטיסים לזאפה ולרדת לראות הופעה בפיג'מה, בחלק גדול מהחדרים יש גלריית שינה, בבר היין מוגשות ארוחות הבוקר ובעתיד יפתח גם הגג לפעילות. אנחנו בודקים אופציה להוציא את הרשת גם לחו"ל בעתיד.
גלי כנרת: המלון הכי חזק שלנו. הוא הוקם ב- 1946 ומשך אליו את אצולת הממון הישראלית. זכיתי לנהל אותו כמנכ"ל רשת רימונים ותמיד ידעתי שכשתהיה ההזדמנות המתאימה הוא יהפוך לאחד המלונות הטובים בישראל. כשהגיעה השעה, חתמנו על חוזה ניהול ל- 25 שנים, גייסתי מעצב מוכשר ואת אסף גרניט וקבוצת מחניודה, שפתח את מסעדת "לוטה" הכשרה, על שם מייסדת המלון.
ירושלים: במתחם בית החולים שערי צדק הישן, אחד המפנים ההיסטוריים היפים בירושלים, נבנה מלון בוטיק, אנחנו עובדים על מלון נוסף בעיר.
מחירים גבוהים: בסוף היום, מלון זה משק בית גדול וכשמסתכלים על כמה גדלה הוצאה המשפחה בגלל ההתייקרויות במשק, צריך להכפיל את זה פי כמה. זה בנוסף לעובדה שארנונה בחו"ל מהווה 0.75 מההכנסות ובישראל 5%. בנוסף אנחנו מממנים, בין היתר, את תאגידי המים ומשגיחי הכשרות, ושכר עובד עומד על 70 שקלים לשעה, זה יוצר מצב שלמרות המחיר הגבוה, הרווחיות שלנו נמוכה, כי עלויות הבסיס מטורפות.
מחסור בעובדים: אנחנו חווים משבר תעסוקתי מטורף. בכל תפקיד חסרים לנו עובדים, לא רק משק, גם קב"טים, ברמנים ומנהלים. הפתרון לענף הוא הבאת עובדים זרים לתפקידי הבסיס ולבטל את ההיטלים עליהם. אני מוכן להתחייב שעם עובדים זרים השירות יהיה יותר טוב והמחירים ירדו.
משפחה: התחתנתי ב- 2002, נולדו לנו שני בנים ונפרדנו ב- 2012.
שרון: אשתי, אהבת חיי, עורכת דין, היום עובדת בעיריית הוד השרון. נפגשנו בראיון עבודה למשרת העוזרת האישית שלי, ובסופו של דבר היא הפכה לבוס שלי. יש לה ילדה מנישואים קודמים, יש לנו בן משותף ואנחנו גרים בהוד השרון.
הפועל חיפה: כשהייתי מנכ"ל פתאל חזרתי לכדורסל דרך "פתאל אילת". הקירבה לעודד קטש ושאר חברי הקבוצה עוררה את התיאבון ובגיל 50 החלטתי לחזור להפועל חיפה, האהבה הישנה שלי שעלתה לליגה הראשונה ואני האחראי על הקשר עם המאמן והשחקנים. הבוס המקצועי הוא המאמן ואני תומך בו.
הכדורסל הוא בעיקר בלילות ועל חשבון המשפחה ופעם בשבוע יש משחק.
פנאי: אני מקפיד להתאמן בחדר כושר ולהיות עם המשפחה.
צופה פני עתיד: אני רואה את עצמי מפתח ומוביל את "מלונות קנדה ישראל" להשגת יעדים נוספים. לפני כשבועיים צירפנו את מנורה לשותפות, כחלק מאסטרטגיה של הבאת שותף מוסדי שיפתח דלת לעסקאות משמעותיות.