תופעת תשלום פרוטקשן נפוצה מאוד באזור באר שבע. אמנם אין נתונים וודאיים לגבי מספר העסקים שנכנעים לאיומים, אולם על פי הערכה מדובר על מאות רבות, אולי אלפים של בתי עסק, שמשלמים מדי חודש אלפי שקלים לנציגים של משפחות פשע על מנת שיוצב בשטחם 'עובד', שיוודא כי בטעות לא ייזרק בקבוק תבערה או שסחורת העסק תיגנב.
גם למפעל לייצור תריסים ששוכן בפאתי העיר לא הייתה ברירה, ומזה כשבע שנים הוא נאלץ לשלם הרבה מאוד כסף לבחור צעיר, מקורב למשפחת עבריינים, על מנת שישמור לבל המפעל יישרף 'בטעות'.
אלא שלאותו בחור נמאס ובוקר בהיר אחד הוא הודיע למפעל התריסים כי אינו מתכוון עוד לשמור על שטחו והוא למעשה מתפטר. הנהלת החברה נשמה לרווחה, במחשבה כי נפטרה מעול תשלום הפרוטקשן, אך לתדהמתה, הוא הגיש כנגדה תביעה לבית הדין האזורי לעבודה בבאר שבע. לטענתו, הוא הועסק כשומר נורמטיבי, תוך שהתקיימה בינו ובין מעסיקתו מערכת יחסים לגיטימית, מכוחה, הוא זכאי לתשלום של מלוא זכויותיו הסוציאליות, משל היה עובד מן המניין.
בכתב התביעה הוא טען כי שעות עבודתו היו מוגדרות בשעות הלילה והשבתות, הוקצה לו חדר מאובזר בטלוויזיה, שולחן ומיטה וכן סולם למעבר בין החצרות.
התובע הוסיף וטען כי הקשר בין הצדדים נמשך כ-7 שנים, לאורכן ביצע אותה עבודה באותם מאפיינים לרבות קבלת שי בחגים. לדבריו, מהליכים אחרים שבהם נטען כי מדובר בדמי חסות ניתן היה לראות שמבצע העבודה השתנה באופן תדיר ולא כך היה בענייננו. עוד מציין התובע, כי לו היה מדובר בדמי חסות, לא היה מבקש להתפטר והיה ממשיך להגיע אחת לחודש לקבלת דמי החסות בעצמו, או באמצעות גובה מטעמו. בנוסף, נטען כי השמירה שסיפק הייתה הכרחית ואפקטיבית.
לטענת הנתבעת, על אף העובדה שסממנים חיצוניים שהוצגו בכתב התביעה מעידים לכאורה על קשרי עבודה, הרי שבתום הליך שמיעת הראיות, רוסקה עד היסוד תיאורית קיומם לכאורה של יחסי עובד-מעסיק והתובע לא הרים את הנטל להוכחת טענותיו. הנתבעים, כך צוין בכתב ההגנה, הוכיחו קיומם של שלל סממנים שהתובע הוא בבחינת בורג במנגנון פורעי החוק אשר הטיל מורא וגרם להם לשלם עבור קבלת חסות.
עוד ציינה החברה, כי מדובר על בחור לקוי שכלית שנטל כדורים פסיכיאטרים במשך 9 שנים לפחות, לו אין רישיון נשק. הוא מעולם לא עבד כשומר או הועסק בחברת שמירה ומעולם לא עשה מטווח. החברה טענה בנוסף, כי התובע לא קיבל מפתח של דלת המפעל ולא ידע את קוד האזעקה.
ומה פסק בית הדין? השופטת יעל אנגלברג שהם, כתבה כי אין חולק שהתובע קיבל תלוש שכר והמחאת תשלום מדי חודש, אולם הלכה פסוקה היא כי אין בדרך התשלום כשלעצמו כדי להוות ראיה מכרעת לגבי קיומם של יחסי עבודה וזה מהווה רק אחד מהסממנים שאותם יש לבחון במסגרת מערכת היחסים הכוללת.
במקרה המסוים, שורה של היבטים עומדת לו לרועץ. ראשית, היעדר הכשרת התובע לעבודת השמירה ואי ידיעתו את הפרטים הבסיסיים לעבודת שמירה (מיקום המטף, קוד אזעקה, קבלת מפתח לשער ומספר טלפון להתקשרות בשעת חירום וכיוצ"ב).
שנית, רישום שם משפחת התובע על קירות מפעל הנתבעת כאישור לכך שהמקום מצוי תחת חסותם, מצביעים כולם על קיומם של יחסי חסות ולא יחסי עובד מעסיק. מכאן שהתשלום ששולם לתובע הוא תשלום דמי חסות ואין מדובר ביחסי עובד- מעסיק. סוף דבר, נפסק כי טענת התובע לקיומם של יחסי עובד מעסיק בין הצדדים נדחית. כפועל יוצא מכך, נדחות תביעות התובע לתשלום זכויות מכוח יחסים שכאלה.
עו"ד שלמה יעקובוביץ', מומחה לדיני עבודה, מסביר כי בשנים האחרונות, הוגשו לבתי הדין לעבודה שורה של תביעות על ידי גובי פרוטקשן נגד החברות שסחטו בעבר ונגד חברות שהם עדיין סוחטים, בטענה לקיום יחסי עבודה ביניהן.
הללו מתנים לא פעם את דמי הסחיטה בהנפקת תלושים ושיקים על מנת להלבין את מעשיהם תוך טענה שהם עובדים של הנסחטים. לאחר שמיצו את תשלומי החוב שניתנו להם על ידי הנסחטים, מבצעים הגובים ניסיון "גבייה נוסף" בחסות בית הדין לעבודה. עד כמה שזה ישמע מופרך - בחלק מהמקרים, הצליח התובע לשכנע את בית הדין כי התקיימו יחסי עבודה, מה שהוביל לחיובה בתשלום פיצויי פיטורין וזכויות סוציאליות שונות.
כך, למשל, בפסק דין שניתן, נתקבלה טענת התובע לפיה עבד כעובד שמירה בחברת תשתיות ועבודות עפר, ונפסקו לזכותו למעלה מ-80,000 שקלים בגין רכיבי עבודה שונים. למרות ניסיונות הנתבעת לטעון כי נסחטה משך שנים על ידי התובע ונדרשה לשלם לו דמי חסות, בית הדין קבע כי בין הצדדים התקיימו יחסי עבודה, משום שהתרשם כי החברה הנתבעת הכירה בתובע כעובד שלה, כשהבהירה לו מהם תנאי העסקתו ואף הגדירה אותם מראש בטופס הודעה לעובד ובהסכם העסקה.
אך יש גם מקרים הפוכים. בית הדין לעבודה בנצרת דחה לאחרונה תביעה של קרוב למיליון שקלים שהגיש רועה צאן מהכפר יפיע, בטענה שלא קיבל תשלום על שעות נוספות וזכויות סוציאליות במשך 7 שנים שבהן עבד כשומר במטווח בקיבוץ גניגר השופטת הבכירה אורית יעקבס שוכנעה כי ההתקשרות עמו נכפתה על מפעילות המטווח על רקע מציאות של גניבות וונדליזם, וכי ה"שכר" ששולם לו היה למעשה דמי חסות. לפיכך היא קבעה כי לא התקיימו יחסי עובד-מעסיק שמזכים את התובע בזכויות כלשהן.
גם המעסיק על הכוונת
לאור כל זאת, עולה השאלה, איך בית עסק שמשלם פרוטקשן יכול להבטיח כי בבוא היום לא יאלץ לשלם לאותו בחור שסוחט אותו, גם את זכויותיו הסוציאליות.
עו"ד יעקובוביץ' מציין, כי לא פעם, מעסיקים בוחרים 'להעליל' עלילות כלפי עובדים ולכן השופטים אינם תמיד יכולים לדעת מי מהצדדים דובר אמת. לכן, בתי הדין לעבודה בוחנים את תלושי השכר ומתרשמים מעדויות הצדדים על מנת להכריע בשאלה אם התקיימו יחסי עובד מעביד.
הבעיה היא שקיומם של תלושי שכר ועדויות של עובדים אחרים, יוצרים קושי לא מבוטל בפני המעסיק בבואו להפריך טענות אלו כנגדו. לאור כל זאת, ועל מנת להבטיח כי זכויותיו של בית העסק יישמרו - יש ליצור תיעוד בו העסק הנסחט מאשר את העובדה שהסוחט איננו עובד מן המניין. כך למשל, יש לתעד את ישיבות הצוות מהן נעדר אותו סוחט. בנוסף, ניתן להוכיח באמצעות הסרטונים כי הסוחט אינו עובד בפועל ואינו מתייצב במקום העבודה כפי הנטען. כמו כן, ניתן להדגים את הסחיטה ע"י הצגת דוחות נוכחות שמוכיחים כי הסוחט נפקד ממקום העבודה או שהתנהלותו חורגת מהתנהלות של שומר סטנדרטי.