תשכחו את פריז: למה הצעירים נוטשים את בירת צרפת?

אף אחד לא יכול להכחיש שפריז היא עיר מרגשת, שבה בכל רגע מתרחש משהו: תערוכה, מסיבה, מסעדה חדשה, תצוגת אופנה. פריז, בעיניי העיר היפה בעולם (התגוררתי בה במשך עשור במהלכו עבדתי ולמדתי בתחומה) היא עיר מפנקת. יש בה הכל, בעיקר שיק וחיים נוחים וטובים, והיא נוחה למחיה ולמגורים.

צרפתים שהגיעו לפריז ממקומות שונים בצרפת במסגרת לימודים אקדמיים או עבודה ראשונה נשארו בעיר והפכו לפריזאים אמיתיים. העיר היפהפייה היא מקום נפלא לגור בה. מצד אחד היא גדולה, מצד שני המטרו שמחבר בין קצותיה הופך אותה לכפר קטן וידידותי.

אבל מאז פרצה מגפת הקורונה, פריז גילתה גם צד אפל: הבהלה, המתח, חוסר הוודאות ובעיקר עליית המחירים, הפכו את הפריזאים לחשדנים. הצפיפות, הרעש, הזיהום, הבטון, הרכבת התחתית הצפופה והאיטית יותר, מקומות הלינה הקטנים והמחירים המופקעים, מבריחים אנשים מהעיר. העובדה שהעיר חזרה להיות מלוכלכת כמו בשנות השבעים גורמת לתושבים רבים בפריז לחלום על חיים שלווים יותר בערים אחרות, עיירות או כפרים. לרבים מהפריזאים נמאס מהעיר והם שוקלים עתיד במקום אחר.

לפי מחקר של "אמפרונטיס", 46% מהפריזאים רוצים לעזוב את הבירה. השכונות היקרות ביותר בעיר הן גם אלו שתושביהן רוצים לעזוב. שני שלישים מתושבי הרובעים 1, 3, 4, 6 ו-8 שוקלים לעבור דירה. גרוע מכך, מדי שנה, פריז מאבדת כמעט 10,000 תושבים ולא בגלל נגיף הקורונה.

בין השנים 2011 ל-2016, עזבו 60,000 מתושביה, לרוב לאזורי הפרברים הפנימיים או החיצוניים. במהלך עשר השנים האחרונות איבדה פריז בממוצע 10,800 תושבים מדי שנה, כאשר במהלך 2020 עם פרוץ המגפה, המספר עלה ל-12,000. לפי INSEE, המגמה הזו צפויה להימשך לפחות עד 2025. הנתונים הללו מפתיעים כשמגלים שהמגמה הייתה הפוכה בין 2006 ל-2011 - אז עברו לגור בעיר כמעט 14,000 אנשים בכל שנה.

בין הגולים מפריז אפשר למצוא שלושה פרופילים טיפוסיים מרכזיים: זוגות בגיל שלושים שלא מצליחים לאזן בין חיים מקצועיים ואישיים, וזוגות צעירים שמחליטים להרחיב את המשפחה, אבל גם אנשים בסוף הקריירה שלהם, שמחפשים הסבה מקצועית אחרונה ושוקלים לפרוש לפני הזמן.

במצב כזה זוגות צריכים למצוא מקום בו שניהם מסכימים לגור וגם למצוא עבודה, לרוב לשני אנשים, במקום שהם אוהבים אבל לא יודעים עליו הרבה. מתוך הצורך הזה נולד אתר חדש, "פריז, אני עוזב אותך" (paris-jetequitte.com) והוא מלווה את הפריזאים שעוזבים את העיר וחולמים על חיים אחרים.
האתר מאפשר לתושבי פריז ואיל-דה-פרנס לממש את תוכניתם לעזוב את העיר ולהכיר להם מקומות חדשים ופחות מוכרים לגור בהם, וגם למצוא עבורם תעסוקה פחות מסורתית במטרה לתרום לדינמיות של הכלכלה הצרפתית.

הסיבות לעזיבת העיר מגוונות, אך הראשונה והמשמעותית בהן היא יוקר המחיה. לפי מחקר של "האקונומיסט", פריז מדורגת במקום הראשון מבין הערים היקרות ביותר, ולצידה מככבות הונג קונג וסינגפור. כדי לקבוע את הדירוג הזה, סרקה יחידת המחקר של המגזין הבריטי מספר רב של קריטריונים ומחירים שונים ומגוונים, לרבות חינוך, מסחר, מחקר ופיתוח.

יוקר המחיה נגרם בעיקר בגלל עליית מחירי הנדל"ן. שוק הנדל"ן בפריז צפוף ובהתאם לדרישה עולה המחיר. שכירות של חדר בגודל 14 מ"ר זהה למחיר שכירות של דירה בגודל יותר מ-60 מ"ר מחוץ לפריז. בסתיו 2019 חצה המחיר למטר בעיר את סכום ה-10,000 אירו, דבר שגרם לפריזאים רבים לצאת מהעיר כדי להפוך לבעלי נכסי מגורים. הדירות הפריזאיות המיניאטוריות והשאיפה להגדיל את מרחב המחיה באופן משמעותי וניכר, תוך שיפור בסביבת המגורים, גרמו להורים לעתיד ולהורים בפועל לעזוב את העיר.

גורם מכריע נוסף, הוא מחסור בנוכחות ירוקה או חלל חיצוני, במיוחד לאחר תקופות סגרי הקורונה. מצד אחד, מבחינת דיור, אם מגורים בפריז נתפסים יותר ויותר כמותרות, דירה עם מרפסת הופכת יקרה פי כמה וכמה. הגולים הפריזאיים מעדיפים לעבור לגור בפרברים בדירה עם מרפסת או בית עם גינה, ואפילו עדיף מגורים בכפר באוויר הנקי והפתוח. אחרים יעדיפו קרבה של יער גדול או פארקים פריזאיים.

מתח נוסף בפריז הוא רמת הרעש הכללית של העיר. בלתי אפשרי לברוח מצופרים, עבודות בכביש או ברחובות, תנועה ואפילו טרסות של בתי קפה, שגלשו עוד יותר אל המדרכות בעקבות מגפת הקורונה. מהומה הפכה להיות חלק מהאווירה. לכך מתווספת הנוכחות של תיירים שמטיילים בכל מקום בעיר.

אפשר להבין את התיירים, אבל המצב הזה הופך את הפריזאי הממוצע לחוץ כמו פקק של בקבוק שמפניה.

תוסיפו לזה את האפרוריות הפריזאית האופיינית, שנכנסת בהדרגה עם בוא הסתיו ועוזבת בתחילת חודש מאי. האפרוריות הזו נובעת לא רק ממזג האוויר, אלא בעיקר מזיהום. ענן הערפיח המאיים הזה שמרחף מעל הגגות הוא השתקפות של מעמדה של פריז, כעיר המזוהמת ביותר בצרפת. ייצור יתר של חלקיקים עדינים פוגע בבריאות הפריזאים ולפעמים הופך את האוויר בבירה לבלתי ניתן לנשימה. רוב הגולים מפריז מרגישים צורך להטעין מצברים, ולברוח מכל התנאים המזיקים.

ניכר ששינוי תודעתי משפיע יותר ויותר על תושבי הבירה, ומכאן היפוך המגמות. יציאה מהבירה היא מעל הכל הדרך הטובה ביותר לשדרג את סביבת המגורים ובפרט את הלינה, תוך כדי הקלה על הכיס. כוח קנייה נמוך, עלויות מופרזות, במיוחד בשוק הנדל"ן, תנאי החיים בפריז הופכים ליותר ויותר מגבילים עבור חלקם. המודעות קיימת גם ברמה הסביבתית. החיים בפריז נראים לחלק מהפריזאים פחות ופחות טובים לבריאות הפיזית, אבל גם נפשית.

במציאות, החזרה הזו לאזור כפרי וירוק אינה חדשה. ההגירה הזו מהעיר החלה בשנות ה-70, ומאז עזבו את פריז לא פחות מ-4.5 מיליון צרפתים בחיפוש אחר סביבת מגורים טובה יותר, נוחה יותר, שכוללת מרחבים ירוקים.

"אני מקבלת 60 בקשות ביום לבתים כפריים, מספר כפול לפני ה-17 במרץ", מסבירה סוכנת הנדל"ן פטריס בס. "מדובר בפרויקטים רציניים ומתחשבים, עם רצון להתמקם במקום וליצור בו פעילות. במיילים שאני מקבל, המילה הנפוצה ביותר היא "סביבה". לקוחות כמהים למרחב ולמקום יותר ירוק".

לדידם של העוזבים, אחת הסיבות המרכזיות להידרדרות העיר, היא ראשת העיר אן הידלגו. בספר שראה אור בינואר 2022 "היעלמותה של פריז", מדגיש המחבר דידייה רקיינר (מייסד "La Tribune de l'Art") את התאדות המורשת העירונית של העיר.

בספר בן 240 עמודים הוא כותב על התנועה החדשה שקמה נגד הידלגו, שמזכירה את תנועת מי טו, שאף זכתה להאשטג #SACCAGEPARIS שהושק בטוויטר במרץ 2021 ויש לו כבר יותר משני מיליון פרסומים. ההאשטג הזה נחשב למרד האזרחי החדש, מעין מהפכה פריזאית בזעיר אנפין בשיטות האלף החדש.

לפי הספר, פריז עוברת תהליך נוראי עליו "מולכת" ראשת העיר. היא מחריבה את המורשת, מדרדרת את המרחב הציבורי ומשאירה עיר מטונפת. רייקנר עוסק בספסלים הכפולים, פנסי רחוב מברזל יצוק ודוכני עיתונים שנעלמו מהמרחב הציבורי. שלטי חוצות ניצבים מול אתרים היסטוריים. הפרספקטיבה המושלמת של רחובות סימטריים נשברה ועצים נכרתו בניגוד לחוק, וכך הוכחדו האקולוגיה העדינה של העיר והמרחבים הירוקים.

אם העירייה מכריזה על עליה של 40 אחוזים בשטחים ירוקים, רייקנר פוסק כי הנתון שקרי משום העריה אינה יודעת כיצד לתחזק את השטחים הירוקים שלה. לראייה אפשר למצוא את המדשאות בשאמפ דה מארס שמידרדרות במהירות.

הספר מציג את פריז מזוהמת, כאשר 84% מהפריזאים חושבים שהיא מלוכלכת, מלאה בחולדות ובתושבים גסי רוח. לא פלא, כותב המחבר, שהם עוזבים את פריז, עיר שהפכה להיות קשוחה למגורים עבור פריזאים ותיקים.

"השיר של תומס דוטרונק 'איני אוהב עוד את פריז' מאוד מתאים כדי לתאר את המצב", מספרת לי חברתי מאריז, שעזבה את פריז אחרי עשרות שנים בבירה הצרפתית. "יש יותר מידי זוהמה, מתח וחוסר כבוד של הפריזאים זה כלפי זה. זה לא מקרי שכל כך הרבה פריזאים עזבו את העיר, שהפכה להיות קשה למחיה", היא מוסיפה ומספרת שלראייה, בנורמנדי אליה עברה לגור לפני שנתיים, פריזאים ממש כמותה רכשו את כל הבתים היפים. "איבדתי את קצב החיים הפריזאי, אני כבר לא יודעת לאן כדאי לצאת, לא מכירה את המקומות החדשים בעיר".

חברתי ממשיכה לעבוד בהנאה מביתה שבכפר. אם היא צריכה להגיע לפריז לפגישות, היא עולה על רכבת ונוסעת שעה וחצי לעיר. "זה מדייק את החיבה שלי לפריז וגורם לי לגלות מקומות חדשים בעיר".
אחרי שכל זה נאמר ונכתב, רצוי שלא לשכוח שפריז הייתה ונשארה אחת הערים היפות והמפנקות בעולם, מעוז עליו מדמיינים רבבות, עיר שעל שמה נקרא סינדרום ולא מעט אנשים ונשים (בהן אני) עדיין חולמות לחזור לגור בה.