עלות השחר: ביד אחת מחבקים, בשנייה מונעים פיצויים

במשך ארבעת ימי המתיחות בעוטף עזה, בהם לא נורתה אפילו ירייה אחת, אך תושבים נמנעו לצאת מבתיהם, חלקם עקב הוראת כוחות הביטחון וחלקם מהפחד, שמעון אלחרט, הבעלים של קפה "גרג" בשדרות, בקושי עבד. פה ושם מישהו נכנס, לקח קפה ומאפה לדרך, האמיצים הבודדים שהחליטו לשבת ליד השולחנות היו בעיקר עיתונאים.

כשאריה מליניאק ואני שוחחנו אתו ביום חמישי האחרון ב - 103FM, הוא נשמע מיואש: "העבודה שלנו נחתכה ב- 50% ויוצא שאני ובעלי עסקים אחרים, מממנים את הטרור.

"אנחנו משלמים המון כסף למיסים, אבל המדינה לא אומרת לי לסגור את העסק כדי לא לשלם לי פיצוי, וכשהם אומרים לסגור אותו, מוציאים לי את הנשמה עד שמשלמים ומתייחסים אלי כמו לגנב. אני בית קפה חלבי ובשבוע שלפני תשעה באב אנשים לא אוכלים בשר אז הם באים אלי. הנזק עצום".

עם "עלות השחר" שוב ירדה חשיכה על בעלי העסקים והחקלאים בעוטף עזה. כמו בכל פעם שמדינת ישראל יוצאת לסבב לחימה, היא מנהלת טקטיקה צבאית מול טקטיקה פיננסית.

הטקטיקה הצבאית מכוונת החוצה, אל ארגוני הטרור, במטרה לפגוע ביכולות ובתשתיות שלהם, והטקטיקה הפיננסית מכוונת פנימה, נגד אזרחים שומרי חוק, שנאלצים לספוג פגיעה כלכלית קשה בגלל ההחלטה להכיל את המצב או לצאת למערכה.

שתי המערכות האלה, הצבאית והכלכלית, מתנהלות בשיתוף פעולה הדוק. צה"ל נמנע מלהכריז על "מצב חירום מיוחד", "מבצע צבאי" או "מלחמה", סמנטיקה שמעבירה את האחריות אל המדינה, כדי שרשות המיסים לא תצטרך לשלם לאזרחים פיצוי. לא ינום ולא ישן שומר קופת ישראל.

אחרי אינספור סבבי לחימה בדרום ובצפון, עדיין אין מנגנון פיצוי מוסדר, אחיד ובלתי תלוי בהנחיות אלוף הפיקוד או בניסוח פתלתל כזה או אחר, תחת צווי הרחבה או הוראות שעה או תקנות חירום שיש לחדש כל פעם, אבל יש כלל ברזל שאין לסטות ממנו: מי שנפגע יקבל פיצוי רק אחרי 24 שעות. לא משנה באיזו קטסטרופה מדובר, רועשת או שקטה, כל העסקים יספגו את הנזק של היממה הראשונה, גם אם הוא פגיעה ישירה של 100%.

מסעדות ומפעלי תעשיה יוכלו להגיש בקשה לפיצוי אחרי 24 שעות, שאר העסקים רק בחלוף שבוע. חקלאים יעברו טרטור מורט עצבים ויצטרכו לדווח כמה עובדים הם מעסיקים, למרות שברשות המיסים יודעים בדיוק כמה עובדים כל חקלאי מעסיק, לצרף אישור מרו"ח, מעו"ד, צו של אלוף הפיקוד שאסר על יציאה לשטחים פתוחים ועוד שלל הבהרות - עד שיראו את השקל הראשון.

מצבם של השכירים המתגוררים ביישובי העוטף ולא הצליחו לצאת לעבודה גרוע אפילו יותר. הם לא יוכלו לקבל פיצוי בכלל בשל היעדר חקיקה מתאימה ואם יקבלו פיצוי זה מהמעסיק, שישופה, אחרי הליך בירוקרטי ארוך ומסורבל, על ידי המדינה.

בסוף השבוע הוציא מפקד מחוז הדרום של פיקוד העורף מכתב לתושבים, והסביר שנעשית פעילות להכנת תקנות באוצר שיאפשרו פיצוי לשכירים, ולאחר שיוכנו יובאו לאישור הכנסת, מה שאומר שאלה מבניהם שיציאתם לעבודה נמנעה בארבעה הימים שקדמו למבצע "עלות השחר", לא יקבלו פיצוי ויספגו את ההפסד.

סליחה על השאלה, אבל מה פתאום אלוף הפיקוד נותן הסברים לאזרחים על ענייני פיצוי וכלכלה? התושבים הם חיילים? הנה עוד ביטוי לבלבול היוצרות בין הצבא לממשלה, באשר למי מנהל פה את המדינה.

שומרי אוצר המדינה, די להסתתר מאחורי חומת הסמנטיקה, לחכות שהמחשב יקרא למבצע בשם וששר הביטחון יכריז על מצב חירום. למדינת ישראל יש מספיק כסף בקופה שמיועד למצב חרום (כמה פעמים שמענו את בכירי האוצר מתבטאים כך כשנשאלו מה המדינה עושה עם העודף בגביית המסים?), כדי לדאוג לאלה ששומרים לנו על הגבול. מירושלים לא רואים את הפער שבין המילים למציאות ולא מצליחים להפנים שאזרחים בקו האש חייבים לקבל קדימות וקיצור תהליכים.

כמו שיש תעריף ברור ומוסדר לגביית מיסים, צריך להיות מנגנון ברור ומוסדר לתשלום פיצויים אוטומטי, ישר לחשבון הבנק, בלי להתעמר, לטרטר ולהתיש את אלה שנפגעים בגלל מתיחות ביטחונית כזו או אחרת באחריות המדינה.

כבר היינו בקטסטרופה גדולה יותר, בטח מבחינת הפגיעה בעסקים, בקורונה - ובמהלכה הוקם במהירות מנגנון יעיל שיודע לפצות - תחילה את השכירים (חל"ת) ואחר כך את העסקים (מענקים) של מדינה שלמה לפי העין ולהתחשבן איתם בדיעבד. תשתמשו בו. לתושבי העוטף, שעבורם עוד מבצע הוא רק שאלה של זמן (כמו שכבר למדנו במהלך השנים האחרונות) לא מגיע רק מיגון פיסי אלא גם ממ"ד כלכלי ושקט נפשי.

אנחנו נהדרים בלגלות אמפטיה לתושבי הדרום: את המשפחה שיוצאת מהממ"ד ומגלה שביתה נחרב, משדרים כאן (ובצדק!) ללא הפסקה, אבל מה עם משפחה שיוצאת מהממ"ד ומגלה שהעסק המשפחתי קרס - ולא במובן הפיזי? מסתבר שאותה קל יותר להחביא מהמצלמות: לתושבי הדרום אין מקלט כלכלי.