לא נשארים במקום העבודה אפילו דקה נוספת אחרי הזמן המחייב, לא מבצעים משימות שלא מוגדרות כמטלות ישירות שמתחייבות מהתפקיד ועוד. בדור הקודם קראו לזה "ראש קטן". דור המליניאלס - וגם כמה מבוגרים יותר, קוראים לזה QUIET QUITTING, או אם תרצו "התפטרות שקטה".
לא מדובר בהתפטרות של ממש, כזו שבה מאבדים את ההכנסה הקבועה - ואפילו לא בשביתה איטלקית, שבמסגרתה מחתימים את כרטיס העובד בכל בוקר, אבל נמנעים מעבודה. הפעם מדובר לא התכחשות לצורך בפרנסה, אלא בשינוי הגישה למושגים כמו עבודה וקריירה, באופן שמדיר שינה מעיני המעסיקים.
למה הם כל כך מוטרדים? אולי כי לראשונה יש כאן מעין מאבק עובדים שאינו קשור לביקוש והיצע וגם לא נסוב סביב שכר ותנאים, אלא מבטא גישה שמבקשת לנתק בין אושר לעושר ובין קריירה משגשגת להגשמה עצמית - פילוסופיה שהייתה קיימת תמיד, אבל מחלחלת לאחרונה מהשוליים אל המיינסטרים.
מומחים שנדרשו לעניין מזהים את התופעה כסימפטום מאוחר של השפעת הקורונה: העובדה שכל מה שהיה מוכר לנו הוטל לפתע בספק, העובדה שבמקצועות רבים אפשר לעבוד גם מרחוק, מבלי להגיע כלל למקום העבודה - ולא פחות מכך, יוקר המחיה והזינוק במחירי הנדל"ן (בכל העולם, לא רק בישראל), גורמים לצעירים רבים לשנות את היחס למה שדור ההורים השתעבד לו: הקריירה.
התופעה כמובן מוכרת, אבל נדמה שהזינוק המשמעותי בכל הקשור אליה החל רק בחודש האחרון. ב-25.7, לפני כארבעה שבועות העלה משתמש טיקטוק זאיד לפלין (ZAIDLEPPELIN, ככל הנראה על משקל לד-זפלין): "רק לאחרונה למדתי על ה'התפטרות השקטה' במסגרתה אתה לא מתץפטר מהעבודה, אבל כבר לא עושה יותר מעל ומעבר". הפוסט זכה ל-3.4 מיליון צפיות - והשאר היסטריה: גולשים רבים הביעו תמיכה נלהבת ברעיון, אחרים הודו שהם שונאים אותו - וכרגיל, הקונפליקט רק העצים את התופעה.
בין הביקורות שהושמעו הייתה גם כזאת שגרסה כי המחאה וההתפטרות השקטה היא פריבילגיה של צעירים שבזכות השקעת הוריהם בקריירה שלהם, יכולים עתה לצאת כנגד ההשתעבדות לעבודה.
לעומת המבקרים, טענו גולשים אחרים (לרוב צעירים יותר) כי לא מדובר בפינוק אלא בהישרדות ורצון לשמור על שפיות בעולם שהתשתעבד כולו לקריירה.
מה שמעניין בדיון היה שהוא לא כלל רק התנצחויות, אלא גם המלצות פרקטיות יותר למי שמבקשים להימנע מהשקעה בקרייה, כמו למשל להמנע מהלוואות סטודנטים (עניין מקובל בארה"ב, בה הופך הצורך לפרוע את ההלוואה למשהו שמחייב השקעה בקריירה) וכן עצות בנליות יותר כגון: "אל תקחו את העבודה הביתה", כולל עצות "קיצוניות" מעט יותר כמו המלצה על החזקת שני מכשירי טלפון, כשזה שמספרו ידוע למעסיקים, מכובה מיד עם היציאה מהמשרד...
ומה אומרים על התופעה מי שאולי נאלצים להתמודד עם הסימפטומים? פנינו למי שאחראים על משאבי אנוש בשתי חברות טק:
דנה הרדוף, סמנכ"לית משאבי אנוש בחברת logz.io: "תופעת ה-quiet quitting אינה תופעה חדשה, אך מייצרת הרבה יוצר עבודה סביב שימור עובדים, engagement ועניין נוסף בעבודה, תחומים מאתגרים מלכתחילה. תפקיד מנהלי כל ארגון להבין מה עשוי לייצר התלהבות, לקדם קריירה ועניין אצל העובדים ולהגדיר ציפיות ארגוניות, מה נחשב מקובל וסביר כסימוכין טובים בעבודה.
חשוב לזכור שתמיד יהיו את אלו שזה יתאים להם פחות וזה בסדר. לא צריך לבקש מעובדים אקסטרה או יותר, אלא בעיקר צריך להגדיר נכון מה נדרש. וכמו תמיד, כמובן שחייבים להכיר היטב את העובדים ולהבין what makes them tick ומה מייצר עבורם passion אמיתי. זה תמיד חשוב, ובמיוחד היום!".
אוסנת ירימי מגן, דיירקטור HR ואופרציה בחברת סיידר סקיוריטי, שפיתחה מערכת הפעלה ראשונה מסוגה לעולמות ה- Application Security:
"כחברה שהחלה את פעילותה בעידן הקורונה, מודל העבודה ההיברידי הוא לגמרי עניין שבשגרה. הגישה שלנו לא מחייבת את האנשים להגיע למשרד כל יום וגם לא מספר פעמים מסוים בשבוע. בפועל, רוב העובדים מגיעים 2-3 פעמים לפחות בשבוע.
כיום, אנחנו עובדים במודל היברידי גמיש, שבו מצופה מהעובד להגיע מידי פעם למשרד, אבל אנחנו לא מחייבים.
כל עוד אנחנו יכולים, אנחנו בוחרים להמשיך במודל הזה, כדי לאפשר לאנשים קצת איזון עם הבית, בתוך כל הקצב המהיר שהדברים קורים" מספרת אסנת על מודל העבודה בחברה ומוסיפה אודות מגמת ה-Quiet Quitting: "כיום, אני לא מזהה מגמה כזאת. באופן כללי, אנחנו מודדים את העובדים על התפוקה והערך שהם מביאים. במידה ויש עובדים שלא עומדים בזמנים על בסיס קבוע לאורך זמן, אנחנו מטפלים בזה נקודתית".