שם: ד"ר גליה ברקאי, בת 53, מנכ"לית "שיבא ביונד".
מי אני: מסתגלת מהר לשינויים. יש לי נטייה להסכים מייד לכל אתגר שמציבים לי ורק אחר כך לחשוב לאן נכנסתי. אני פתוחה לשמוע דעות של אחרים, וללמוד דברים חדשים, מה שעוזר לי לעבוד בצוות.
שורשים: ההורים של אמא החליטו לעזוב את פולין ולעלות לישראל רגע לפני שפרצה המלחמה, וקרובי המשפחה שפחדו שימותו ממלריה ומחלות ורובם נרצחו בשואה. הם גרו בירושלים, סבא עבד בחברת חשמל וכשמלאו לאמא חמש, הוא נהרג בתאונת עבודה. סבתא, שהייתה ילדה מחוננת וזכתה באליפויות שחמט, עבדה כקופאית בחנות עד הפנסיה.
סבא, מהצד של אבא, נולד ברומניה ומשפחתו עברה למצרים. הוא עבד בחברת ליפטון, פגש את סבתא והתחתן איתה בפעם השנייה. אבא הוא בן הזקונים שלו והבן המשותף היחיד שלהם. הוא למד בבית ספר צרפתי וכאשר נאצר עלה לשלטון, הם הגרו לאורוגוואי, שם סיים את התיכון. כשרצה להמשיך ללימודים גבוהים בפיסיקה, נסע לגרונובל בצרפת ועשה שם דוקטורט.
אמא למדה ספרות אנגלית ובלשנות בעברית, קיבלה מלגת לימודים בגרונובל ושם הם נפגשו. את החתונה ערכו בירושלים, חזרו לצרפת כדי שיסיים את הדוקטורט ואני נולדתי שם, במגורים של ספורטאי אולימפיאדת החורף שהוסבו לדירות.
כשהייתי בת חצי שנה הם חזרו לארץ וגרו ברחובות. לאבא, שהיה עולה חדש, מצאו עבודה במכון ויצמן ומשם עבר לעבוד בכור למחקר גרעיני בשורק. אמא הייתה מורה לאנגלית וצרפתית בתיכון ואז פתחה עסק של שיווק אירועי אומנות לבתי הספר וקראה לו על שמי, "גל תרבות".
הילדות שלי: רחובות. בכיתה ה', הצטרפנו לשבתון שאבא קיבל בגרונובל והיינו שם שנתיים. המעבר לא היה קשה, למדתי בבית ספר צרפתי, השתלבתי בתרבות המקומית וחזרתי לארץ בלית ברירה. הייתי בצופים, רקדתי בלט קלאסי והייתי בלהקת ריקודי העם של רחובות ובעתודה של להקת "שלום" של גברי לוי ונסעתי להופעות בחו"ל.
כבר בתיכון היה ברור לי שאהיה רופאה, כי אהבתי מאוד את הלימודים במגמת ביולוגיה וגוף האדם ריתק אותי. שירתי ב- 8200, בתפקיד ששילב בין הידע שלי לשפות וטכנולוגיה. אחרי השחרור לקחתי שנה חופש ונרשמתי ללימודי רפואה בת"א.
רפואה: כשעשינו את הסבב בשלב הלימודים הקליניים והגענו למחלקת ילדים, ידעתי שזה המקום שלי. שהגעתי הביתה. את הסטאז' עשיתי בקפלן. נסעתי עם נועם לכנס של מחלות זיהומיות בחו"ל והכרתי שם את פרופ' רון דגן מסורוקה, שהציע לי להיות אצלו ברוטציה. במשך שנה הייתי בסורוקה ובקפלן ואת ההתמחות עשיתי אצלו. כשסיימתי אותה לא הכנתי לעצמי מקום חדש מראש וכשהציעו לי להיות שם סגנית מנהלת מחלקת ילדים, הסכמתי בשמחה.
אחרי שנתיים קיבלתי טלפון מפרו' אשר ברזילי משיבא, שהזמין אותי להיות מומחית למחלות זיהומיות בבית חולים ספרא לילדים, מבחינתי זאת הייתה קפיצת מדרגה, גם מחלות זיהומיות וגם ילדים. כשמנהל המחלקה יצא לשבתונים, מילאתי את מקומו.
כשמינו מישהו אחר לנהל את מחלקת הילדים, החלטתי לא להישאר כסגנית וחיפשתי אופק אחר. כשהתפנה תפקיד ניהול ביחידה למחלות זיהומיות בילדים, קיבלתי אותו. במקביל התקבלתי ל"תכנית ענבר" של ארגון "מעוז", פיתוח מנהיגות בתחומים שונים והתחלתי במסלול של מנהל מערכות בריאות. הייתי בעיצומם של הלימודים כשפרצה הקורונה ואין לי מושג איך הצלחתי לסיים את התואר בהצטיינות.
נועם: בעלי, מנכ"ל חברת התרופות "סאנופי פסטר" שמתמחה בחיסונים, אדם מהמם ושותף מלא בגידול הילדים. למדנו אותו תיכון ברחובות, אבל הכרנו לפני השנה השנייה ללימודים. נפרדתי מחבר והוזמנתי למסיבה בבית שלו. אחרי שלוש שנים התחתנו, כי ממש רציתי ילדים. עדי נולדה בשנה החמישית, רועי בסטאז' ורון בהתמחות... אנחנו גרים במושב כפר הרי"ף.
תסמונת מינכהואזן: ילד בן ארבע הגיע אלינו שוב ושוב למחלקה וחשדנו שמשהו לא תקין. רמות המלח בדם היו עולות בצורה חדה ולא הבנו מה קורה. כשהמלח הגיע לרמה שכמעט הרגה אותו, החלטתי שאני חייבת לעשות משהו. הגשתי תלונה למשטרה וביקשתי להציב מצלמות בחדר שלו. הייתי צריכה להציק להם עד שקיבלתי אישור.
אסור היה לי להגיד לצוות שום דבר, מנהל המחלקה טס לחו"ל ואני הייתי בודדה מול כל העולם. גילינו שהאם הזריקה לו מלח וכשהיא נרדמה, האב עשה מעשים מגונים. ההורים נעצרו, הסבא והסבתא כעסו עלי מאוד וקיבלתי איומים על חיי, אבל הייתי גאה שהתעקשתי. באיזשהו שלב הסבא הודה לי שהצלתי את הילד ופעם בשנה הוא שולח לי תמונה שלו.
טלרפואה: הגעתי לתחום במקרה, כשפרופ' ברזילי ביקש אחליף אותו בישיבה אליה לא יכול היה להגיע. מנהל "שיבא", פרופ' איציק קרייס, ישב עם צוות של קלינאים והתלבט אם להכניס את הטלרפואה לשיבא. כשיצאנו משם, תפסתי אותו במסדרון ואמרתי ששיבא חייבת להיות שם, כי זה העתיד של עולם הרפואה. כשהגעתי למשרד קיבלתי ממנו טלפון. הוא אמר, אני רוצה להיכנס לתחום ורוצה את תנהלי את זה.
זה היה שנתיים לפני הקורונה. ניסינו לקדם את התחום בשיבא ולא הצלחנו, הרגולציה לא הייתה שם, מודלים כלכליים לתגמול לא היו שם, והחסם העיקרי היה לצלוח את השינוי, להיפרד מכל מיני הרגלים שיש לנו כרופאים שיושבים מאחורי שולחן, עם המחשב, להיות בקשר קרוב לפציינט ולגעת בו.
מאוד האמנתי בזה, אולי בגלל שאני זיקית, שמתרגלת מהר לשינויים. היתרון הגדול היא האפשרות לנטר את המטופלים בין הפגישות, בעיקר את החולים הכרוניים שמגיעים למרפאה כל שלושה או ארבעה חודשים וממילא ההחלטות מתקבלות כשהם לא שם. הטלרפואה יודעת לראות אם יש החמרה. בבית החולים שלנו, בניגוד לשיחת טלפון או זום עם רופא, אנחנו נתנים מעטפת מלאה של מטפלים, אחות שמנהלת את העניינים, עובדת סוציאלית, רופאים, שכולם נעזרים בטכנולוגיה.
פריצת דרך: פברואר 2020. חודש קודם כבר ידענו שהקורונה מתפשטת בווהאן, וכמה שאנחנו זיהומולוגים, לא יכולנו לדמיין איזו טלטלה העולם יעבור אני זוכרת שכשצילמו אותנו ל'עובדה', אמרתי שזה בטח יעבור אחרי 3-4 חודשים. כשהתפרסמו הידיעות על הבאת נוסעי ה"דיימונד פרינסס" לארץ, עשינו ישיבה והחלטנו לקלוט אותם בתוך מתחם שיתפקד כמו בסיס צבאי, שיהיה מרוחק משיבא.
במשך שלושה ימים עבדנו 20 שעות ביום, כדי להקים מחלקה פנימית. המשימה שקיבלתי מפרו'פ קרייס, הייתה להקים מערך של טיפול מרחוק בחולים, כדי להקטין למינימום את המגע איתם. הוא אמר לי, "תביאי את כלי הטלרפואה שאת מכירה" והכרתי די מעט אז.
מחלקת קורונה ראשונה: הקמתי אוהל ששימש כחדר בקרה והתחלתי לעשות טלפונים לכל החברות שהכרתי בתחום כדי לקבל תקשורת וידיאו טובה עם המטופלים, עם גיבויים, טלפונים ואזעקות. אמרתי שאני רוצה לנטר אותם מרחוק עם מד לחץ דם ומכשירי "טייטו".
כשהם הגיעו והוכנסו לחדרים, אני זו שקיבלה את פניהם, אותי הם ראו על מסכי הטלוויזיה. זה היה אירוע דרמטי שפרופ' קרייס, שהיה זה שקיבל את גלעד שליט, הכין אותי אליו, כמו שהתכונן לאירוע ההוא בעצמו. אמרתי להם "ברוכים הבאים", שאנחנו יודעים שעברו עליהם ימים לא פשוטים וניסיתי להרגיע שנהיה איתם בקשר רצוף ונסביר להם על כל בדיקה וטיפול. סידרנו שהמשפחות ישאירו להם חפצים אישיים בחדרים.
הייתי באוהל כמעט כל הזמן. היו שם אנשים מבוגרים, לא כולם טכנולוגיים ואת חלקם היה קשה ללמד להקיש סיסמא. היינו הראשונים שפתחו מחלקה לנשים בהריון עם קורונה קשה, עם אולטרה סאונד ומוניטור מרחוק ובסגר הראשון העברנו תוך עשרה ימים את כל מרפאות החוץ לווידיאו. גם במכון להתפתחות הילד למדו לעבוד עם ניידים מרחוק וגילינו, שכשהאבחון נעשה מרחוק, הוא מדויק יותר, כי הילדים נמצאים בסביבתם הטבעית. בסוף 2020, כר היינו עם 60,000 ביקורי וידיאו.
"ביונד": אחרי שצברנו כל כך הרבה תובנות וניסיון, אמרנו, בואו נקים את בית החולים החמישי של "שיבא" שיפעל מרחוק. בגל הרביעי פתחנו אשפוזי בית, רפואה מרחוק וסיעוד, כשרנטגן ובדיקות לווריד נעשים בבית החולים.
הבנו שיש צורך בהיברידיות ואת המגע והקרבה נייצר כשהצוות יבוא אליהם. בהבנה שלנו, עם המשבר שעובר על עולם הרפואה, העובדה שבני מעל לגיל 65 מתאשפזים פי שלושה, לא נעמוד ביעדי הטיפול המיטבי באוכלוסייה. בעוד 15 שנים, חוץ מניתוחים, טיפול נמרץ וחולים מורכבים, הכל יהיה בבית, כולל מתן מנות דם וכימותרפיה. בנוסף, עלות הטיפול תהיה יותר זולה ויעילה. חתמנו על הסכם עם רשת בריאות בדובאי ונטפל בחולי הסכרת שלה מרחוק.
שירותים מרחוק: אנחנו מציעים אשפוזי בית, שיקום מרחוק, מרפאות ייעוץ ושיקום לב מרחוק. יש לנו גם אשפוז פסיכיאטרי פתוח בבית. החולים מגיעים לאבחון בבית החולים, ואם הם נמצאים מתאימים, מציעים להם להצטרף לשירות. הם פוגשים את הצוות, מקבלים תכנית טיפולית, טבלט, סים, שעון שמנטר ערות ושינה, ויש להם כפתור לאחות כוננית את המפגשים והלווי הם מקבלים בבית.
אוקראינה: אחד התחביבים שלי הוא להשתתף במשלחות הומניטריות, כשהחלום היה להצטרף לבית חולים של צה"ל. כשפרצה הלחימה באוקראינה, "שיבא" נבחר להקים שם בית חולים שדה שם והודעתי שאני שולחת צוות של "ביונד", שייצר נגישות לכל צוות המומחים שלנו בארץ, שהתנדבו ברצון. הבאנו מכשירי מציאות מדומה, עובדים סוציאליים, פסיכולוגים ופסיכיאטרים והעברנו הכשרות לרופאים מקומיים באמצעות מתורגמנית.
פנאי: מתה על טיולי ג'יפים ויוצאת מלווה רפואית של טיולי ג'יפים למקומות נידחים בנהיגה עצמית - ועד הקורונה נסעתי לפחות פעם בשנה, לאחרונה חזרתי ממרוקו. רוצה לחזור לרקוד ומנגנת בפסנתר. כשהבת הייתה ביסודי קניתי פסנתר בשבילה ולמדתי במקומה.
צופה פני עתיד: אני מסיימת את ההתמחות במנהל רפואי ואני יו"ר הוועדה שמקדמת את הטלרפואה בבתי החולים הממשלתיים, כשהתפקיד שלי הוא לקדם את נושא הרגולציה ולהסיר חסמים. אני רואה את עצמי לוקחת את "שיבא ביונד" להפוך לבית חולים מוכר בנציבות שירות המדינה, כש- 20% משירותי בית החולים יעברו הביתה.