בית המשפט לענייני משפחה דחה התנגדות אשר הגיש בן לקיום צוואת אימו המנוחה, אותה ערכה שלושה חודשים לפני פטירתה (ומספר חודשים אחרי פטירת בעלה), במסגרתה ציוותה את כל רכושה - הכולל בניין מגורים עם מספר דירות וכמה חסכונות - לבתה (אחותו של המתנגד), והדירה אותו מהצוואה כליל.
בהתנגדות שהגיש הבן לקיום הצוואה, הוא טען כי הצוואה לא הגיונית ולא סבירה כיוון שבינו לבין אמו התנהלו יחסים קרובים וחמים, וכיוון שלצוואה זו קדמה צוואה הדדית אותה ערכו המנוחה ובעלה המנוח 16 שנים לפני כן, ולא שונתה במשך כל השנים, עד לעריכת הצוואה הנוכחית. עוד טען הבן, כי המנוחה לא הייתה כשירה לערוך צוואה וכי הייתה "טרף קל" להשפעה בלתי הוגנת שהפעילה עליה אחותו, שהסיתה את אמם נגדו.
האחות, אשר יוצגה בהליך על ידי עוה"ד יובל אדלר, חלי דנקנר-כהן ולונה הלון, ממשרד בן ארי, פיש, סבן & קומיסר, טענה כי הצוואה משקפת מהימנה את רצונה של אימם המנוחה, וכי הצוואה הינה תוצאה של התנהגותו "הבריונית והמזלזלת" של הבן כלפי הוריו לאורך השנים, ובשל החובות הכבדים שחייב אחיה להוריהם המנוחים, שבעטיים ראתה בו המנוחה כמי שקיבל כבר את חלקו בחיים.
כראיה לכך, הגישו עורכי הדין במהלך ההליך את הטלפון הנייד של המנוחה, אשר היה מוחזק על ידי האחות. בשיחות מוקלטות ובמסורני וואצאפ קוליים אשר נמצאו בטלפון, נשמעה המנוחה מאשימה את הבן במות בעלה המנוח, מטיחה בו כי הוא יביא גם למותה שלה, דורשת ממנו שיחזיר לה את כספים רבים שלקח במהלך השנים ממנה ואשר מסתכמים במיליוני שקלים, מתחננת בפניו שיתייחס לפניותיה, שיפסיק להתעלם ממנה, שיפסיק להיות אדיש למצוקתה, ובהמשך גם נשמע הסבר מפיה, ישירות לאוזני הבן, מדוע החליטה לנשלו מצוואתה.
בפסק דין מנומק, דחה בית המשפט מכל וכל את טענות הבן, וקבע: "סבורני כי המדובר בהליך סרק, אשר ספק אם היה מקום למנהלו מלכתחילה, וגם מטעם זה מצאתי כי יש לחייב בהוצאות משפט בגינו".