ביום חמישי הודיעו נציגי הנצחה ומורשת במשרד הביטחון לבני משפחתו של גונדר האני אבו ריש ז"ל, קצין שב"ס שנפש עם משפחתו בחוף בצת בצפון וטבע למוות כשהציל את בתו, שהוחלט להכיר בו כחלל מערכות ישראל. בהודעה המרגשת לעיתונות נכתב, שההכרה באה משום, "שהפגין יכולות הרואיות בהצלת בתו ממוות וכן הפגין גבורה אנושית יוצאת דופן. משפחתו תוכר כמשפחה שכולה מכוח 'חוק תגמול לחייל שנפגע בהצלת חיי הזולת התשכ"ה 1965'".
כשחווה בן שבת, אמו של מוטי בן שבת ז"ל, שטבע למוות כשחילץ לכודים בגעתון המוצף בינואר 2020, קראה את הידיעה על ההכרה באבו ריש בשיטוט מקרי בפייסבוק, היא התמוטטה. מאז שאיבדה את בנה בן ה-38, שהשאיר אחריו בת, היא מנהלת מאבק עיקש כדי שיכירו בו כחלל מערכת הביטחון, שיזכה לאזכרה מכובדת ושמו ייכלל ברשימת החללים של מדינת ישראל. מנגד, הרשויות מתעקשות להכיר במוטי ז"ל כמתנדב שנפגע בתאונת עבודה, כמתנדב, כאילו נפל מסולם ולא הקריב את נפשו עבור אחרים.
"המדינה הפקירה אותי", אומרת חווה בן שבת בבכי. "הבן שלי הוא חייל בלי מדים והוא קבור כאן, מתחת לבית שלי, בגעתון שאני רואה מהחלון, לא בבית הקברות. אין לי טענה למשפחתו של אבו ריש, מגיע להם פיצוי, למה לא. אבל הוא היה שם בחופשה עם המשפחה, כאבא, והציל את הילדה שלו, ואילו מוטי שלי הסתכן בשביל אנשים שהוא בכלל לא הכיר ומת. הוא עשה את עבודתם של לובשי המדים שלא היו בסביבה, ביום של סערה מטורפת הוא ירד מהבית בקומה הרביעית, במקום לשבת עם כוס תה ולצפות בחדשות בטלוויזיה".
האבחנה בין דם לדם מקוממת וזועקת לשמים, ותלויה, כך מסתבר, בהיכרות אישית ובקשרים במקומות הנכונים. עימד אבו ריש, חמו של המנוח, סיפר לרדיו צפון 104.5 FM, שמי שקידם את ההכרה במשפחת אבו ריש כמשפחה שכולה של כוחות הביטחון, לאחר שזו לא ניתנה לה בתחילת הדרך כיוון שלא עמדה בקריטריונים הנדרשים לכך, הוא אלוף במילואים רוני נומה, נשיא עמותת "שותפות מגן ישראלית", שהכיר אישית את אבו ריש וגייס לצורך העניין את עורכי הדין של העמותה. נומה, להזכיר, קצין מוערך, היה פרויקטור הקורונה בבני ברק ונתב"ג.
לפי "חוק משפחות חיילים שנספו במערכה (תגמולים ושיקום) 1950", חייל שנספה במערה כחייל או חייל משוחרר, שמת כתוצאה מחבלה, ממחלה או המרת מחלה שארעו בתקופת שירותו, עקב שירותו.
אנשי שירות בתי הסוהר, כמו שוטרים וכבאים, נכללים גם הם בחוק. מכיוון שאבו ריש היה בחופשה כשטבע למוות ולא במשמרת, התכנסה וועדה מיוחדת של משרד הביטחון, שהחליטה להעניק לו את ההכרה שלא לפי משורת הדין. לאבו ריש ז"ל מצאו את הפתרון ההולם והנכון. מוטי בן שבת וחללים אחרים שמצאו את מותם כשהצילו אחרים, נשארים ללא מענה, כיוון שבחייהם לא לא היו קרובים לצלחת.
ההכרה הזאת, המוצדקת מבחינה מוסרית, צורמת ערכית עוד יותר, על רקע תיקון חוק "לא תעמוד על דם רעך", הצעת חוק פרטית שהגיש ח"כ מיכאל מלכיאלי בכנסת הקודמת ועברה בקריאה שלישית בלילה שלפני פיזורה.
חוק "לא תעמוד על דם רעך" מטיל חובה על כל אזרח לסייע למי שנמצא בצרה, והתיקון לחוק קובע שיש להכיר בגיבורים שצייתו לחוק והקריבו את חייהם למען אחרים, כמו בן שבת או מיכאל בן זקרי, שטבע בנחל זיקים תוך שהציל אישה ואת שלושת אחייניה מטביעה, ולהשוות את ההטבות להן זכאיות משפחותיהם, לאלה של חללי מערכת הביטחון ונפגעי פעולות איבה.
ההבדל בין הקצבאות תהומי. משפחות של חללי "נפגעי תאונות עבודה" מקבלות קצבה חודשים, שעומדת על 60% - 30% משכרם לפני המוות ואם לא עבדו יקבלו קצבה בגובה 3,000 שקלים בלבד והטבות מוגבלות מאוד. לעומת זאת, חללי מערכת הבטחון ופעולות האיבה זוכים בקצבה חודשית מוגדלת והטבות מופלגות, החל מהחזרי קבורה, אבל והנצחה, מימון טיפול נפשי, טיפולי שיניים, הנחה בארנונה, בחשמל ומס שבח, סיוע בשכ"ד, מימון לימודים, מענק הבראה ותשלום לבתי אבות.
במהלך הדיונים בוועדת העבודה והרווחה על גיבוש התקנות לחוק, הביע אייבי מוזס, יו"ר "ארגון נפגעי פעולות האיבה", התנגדות להשוואת תנאי הגיבורים, שמספרם מסתכם באחדים בשנה בלבד, לאלה של נפגעי פעולות האיבה ואיים שישרוף את תעודת הזהות שלו אם הדבר יאושר. בסופו של דבר הוחלט על פשרה, שלפיה יחקקו תקנות מיוחדות למעמדם, תוך השוואת הזכויות לאלה שמקבלים נפגעי וחללי מערכת הביטחון, משטרת ישראל, שב"ס וכיבוי האש.
לאור התנגדות אגף התקציבים באוצר, מחששה ל"פריצת סכר", כאילו מדובר באלפי גיבורים בשנה ואלא בבודדים, ולמרות הסכמת הביטוח הלאומי להשוואת הזכויות עם אלה של נפגעי פעולות איבה, התקנות שגובשו והובאו לוועדת העבודה והרווחה, בראשותה של ח"כ אפרת רייטן, שניסתה לגשר והגיעה למבוי סתום, מותירות את הגיבורים בהכרה של "מתנדבים נפגעי תאונות עבודה".
התקנות מרחיבות אמנם מעט העזרה מהמדינה, במתן מענק חד פעמי בסך 72,000 שקל לכל בן משפחה, עוד 8,900 שקלים בשעת מותו והכשרה מקצועית. היה גם ניסיון לשכנע את המשפחות להכנסת ל"עסקת חבילה" עם פיצוי הרוגי אסון מירון, למרות שאין שום קשר בין הגיבורים שהצילו חיים, לבין נספי מירון, שנמחצו למוות בגלל רשלנות פושעת של המדינה. העיקר לסגור עניין ומהר ושירדו למדינה מהראש.
משפחת בן שבת סירבה לכל ההצעות. מפח הנפש שלהם העמיק כשההבטחות שקיבלו משר השיכון הקודם יעקב ליצמן והשר הנוכחי, זאב אלקין, שימצא להם דיור ציבורי חליפי לדירת "עמיגור", הצופה אל מקום טביעתו ותריסיה מוגפים כל הזמן, כי חווה לא מסוגלת להביט במקום שבו טבע, גם הן לא קוימו. כמעט שלוש שנים אחרי האסון ועדיין לא נמצאה עבורם דירה אחרת. אם המדינה היתה מכירה בהם כמשפחה שכולה, הם היו יכולים לקבל סיוע נדיב בשכר דירה ולעבור עצמאית.
כל הגופים המעורבים, שר הרווחה, האוצר והביטוח הלאומי, לא לוקחים אחריות. אף אחד מהם לא מוכן לומר שהוא זה שמתנגד לתת לגיבורים את מה שמגיע להם בדין, כולם מסבירים שזה בלתי אפשרי חוקית. רק שההכרה במשפחת אבו ריש, מוכיחה שכשרוצים באמת - אז יכולים להשיג הכול.
"לא מעניין אותי כסף", בוכה חווה בן שבת, "מעניין אותי שיכירו במוטי. הנכדים שלי פספסו את הילדות שלהם בגלל מה שקרה לנו, נולד לי נכד חדש לפני שלושה חודשים והבת שלי לא רוצה לבוא לכאן. מייד אחרי האסון עמד ראש העיר ממש מתחת לבית ואמר, שאלמלא מוטי, היו כאן הרבה מתים, אז למה אי אפשר לתת לו את הכבוד שמגיע לו?".
תגובות
מהביטוח הלאומי נמסר בתגובה: "הביטוח הלאומי מכיר מאז ומעולם בנפגעים בפעולות הצלה, ובשלב זה מדובר בהרחבה נוספת של הזכאות, שהיא בסמכות הכנסת והשרים הממונים. התקנות הועברו על ידנו לכנסת".
שר הרווחה, מאיר כהן, מסר בתגובה: "אחרי שהחוק עבר בכנסת, החלו דיונים בוועדת העבודה והרווחה. הכנסת כאמור התפזרה עוד בטרם הסתיימו הדיונים ויש לציין, שכשתקום הכנסת החדשה הדיונים ימשכו מאותה הנקודה וכל הסכמה שתתקבל תזכה את המשפחות רטרואקטיבית, מהיום שבו חוקק החוק".
ממשרד האוצר טרם נמסרה תגובה.