שם: מיכה בריקסטון, בן 44, מייסד ומנכ"ל נוירולייט.
מי אני: חונכתי לחיות חיים עם משמעות ולהשאיר אחרי עולם טוב יותר. אני מאמין בעבודה קשה, אזור הנוחות שלי הוא בעשיה ושינוי, שופט אנשים לכף זכות ומאוד נהנה לעזור לאחרים.
שורשים: שני הצדדים נולדו באמריקה, עם שורשים ברוסיה. סבא מצד אמא, דור ראשון למהגרים, היה עו"ד בכיר בסנגוריה הציבורים בניו יורק ויצא להגן אוכלוסיות מעוטות זכויות בפני בית הדין העליון.
לסבתא היו שלושה דוקטורטים, בתקופה שלנשים זה לא היה שכיח. היא התנדבה לצבא ארה"ב אחרי מלחמת העולם השנייה. אמא נולדה בארה"ב, עשתה תואר שני בחינוך ועלתה לארץ בגיל צעיר, אביה חלה ונפטר מאלצהיימר.
הוריו של אבא היו מאוד ציונים. סבא, שהיה רופא שיניים, הקים אגודת רופאי שיניים אמריקאים למען ישראל והיה מגיע בכל קיץ לשלושה חודשי התנדבות בקיבוץ. בשלב מסוים הם עשו עליה וחיו חצי שנה בקיבוץ צרעה וחצי שנה בניו יורק. סבתא הייתה נשיאת אגודת הדסה באזור מגוריהם וניהלה את המשרד של סבא, היום היא בת 98, אישה מאוד מיוחדת.
אבא עשה דוקטורט בחינוך, ניהל תיכון אמריקאי של התנועה הקונסרבטיבית, היה נשיא התנועה הקונסרבטיבית בארץ וסגן יו"ר הסוכנות תחת בוז'י הרצוג. אמא הייתה יועצת לעולים חדשים מארה"ב ואח"כ מורה פרטית לאנגלית. הם התגרשו ונישאו מחדש, אמא גרה ברעננה ואבא בירושלים.
הילדות שלי: ירושלים עם כל הסלנג של חתולה ואגו'אים, משפחה אנגלוסכסית טיפוסית. למדנו בבית ספר אינטגרטיבי. תמיד היה לי מבטא אמריקאי באנגלית וישראלי באנגלית. הייתי ילד מנומס, שלא יודע מה זה מרפקים וחוצפה, חבשתי כיפה עד כיתה ז' שיחקתי שח וטניס, חונכתי על תיקון עולם וחלמתי להיות סופר. למדתי בתיכון המסורתי ליד מחנה יהודה והרחבתי מתימטיקה ופיסיקה.
כתיבה: תמיד הרגשתי נטע זר וזה אפשר לי להסתכל על דברים מבחוץ ולחוות סיפורים של אנשים אחרים דרך הפריזמה הסובייקטיבית שלי. כתבתי כמה רומנים ובגיל 22 שלחתי את הרומן הראשון להוצאות ספרים. כולן דחו אותו, חוץ מתרזה בירון מ"עם עובד" שלקחה אותי לצהרים ואמרה לי, כשתהיה גדול תוכל להיות סופר, אבל אין בזה הרבה כסף. אחרי 20 שנה היא הגיע אלי למשרד ושאלה למה לא רציתי לעבוד איתה על הספר שלי. אולי זה יקרה יום אחד אני חוטא בכתיבה כל הזמן: כתבתי לאלי, הבת שלי, ספר חרוזים ליום הולדת שנה ובכל שנה אוסיף עוד אחד.
לימודים: אחרי שירות צבאי כחובש ומדריך חובשים עתודאים בבה"ד 10, התקבלתי לתכנית המצטיינים "אמירים טבע" באוניברסיטה העברית ובגלל שהייתה לי בת זוג שלמדה קולנוע, החלטתי שמישהו יהיה צריך להביא כסף הביתה, בחרתי במתימטיקה ומדעי המחשב ועבדתי בסטארט אפים. בסוף התואר הראשון הייתי במשרת סטודנט כמתכנת באינטל.
גם את התואר השני במתמטיקה סיימתי בהצטיינות והתלבטתי אם לעשות דוקטורט במתימטיקה ולהפוך למתמטיקאי בודד או לשנות כיוון, אז לקחתי הפסקה וטסתי לשנה להודו ונפאל כדי לחפש את עצמי. בסופה נרשמתי לדוקטורט בקוגניציה, כדי להוון את היכולות שלי בחקר שפות. פגשתי שם את פרופ' עידית דורון ז"ל, שחקרה איך המוח מפרש את השפה באמצעות המתימטיקה - והתמסרתי לתחום. יש פונקציות מתמטיות שאחראיות על אובייקטים בשפה ובאמצעותן ניתן לחזות פירושים, נראות של שפה ומה הפרמטרים שלה.
MIT: המנחה שלי בדוקטורט לימד ב- MIT והוא הזמין אותי לשם לשנתיים על מלגת לימודים מלאה. לפני כן אף פעם לא גרתי בארה"ב ולא חשבתי לעבור לגור שם. בשנה הראשונה כתבתי שני מאמרים והחלטתי להשתתף בתחרות סטארט אפים של האוניברסיטה. לא הצלחנו להעפיל לשלבים האחרונים של התחרות, אבל ג'וק היזמות נכנס בי.
המנחה שלי פחות התלהב מזה שהסטודנט שלו פותח חברות במקום לכתוב מאמרים והוא הודיע שהמימון שלי נפסק, הכל או לא כלום. באקזיט הקודם שלי הוא שאל אותי אם יש מצב לתרומה לבית הספר, כי חשוב לו להוכיח שגם מי שלומד קוגניציה יכול להצליח ומהשנה הבאה יהיה שם סמינר על שמה של אלי שלנו.
ישראל: חזרתי ארצה עם זנב בין הרגליים. הארוסה שלי נפרדה ממני, בגלל שחשבה שיהיה קשה לבנות משפחה כשאני עסוק בבניית חברות חסרות בסיס, איבדתי את המלגה החלומית ב- MIT, והחברות לא התרוממו. התחלתי לעבוד ב"ג'ינג'ר סופטוור', התקדמתי מהר מאוד למשרת סמנכ"ל, וכשרציתי לעזוב המנכ"לית אפשרה לי להקים יחידה עסקית עצמאית בתוך החברה, יחד עם שלושה אנשים שאספתי ומלווים אותי עד היום.
כשהחטיבה שלנו נרכשה על ידי אינטל, הם הציעו לי הרבה כסף כדי להישאר, אבל אחרי שלושה חודשים לא החזקתי מעמד, נקעה נפשי. עליתי על טיסת עבודה עם עצירה בניו יורק, ולא עליתי על טיסת ההמשך, כי לא הייתי מסוגל, ובאותו הרגע עזבתי.
גרתי אצל סבתא שלי בניו יורק חודש והרגשתי שעשיתי את טעות חיי כשוויתרתי על כל כך הרבה כסף. נסעתי לקליפורניה, פתחתי חברה שלא צלחה, חזרתי לארץ, פתחתי עוד חברה וסגרתי, ככה שבעה חודשים, בלי משכורת, בלי עבודה, בדיוק סיימתי דוקטורט, מאוד מלחיץ.
קורוס איי אי: הכרתי שותף קנדי, שהיה העובד הראשון של אריק שמידט, יו"ר גוגל, והקמנו את "קורוס", שהיה בנוי על הרעיון שמכרנו ל"אינטל", אבל משודרג מאוד: פלטפורמה שמאפשרת להקליט את כל שיחות המכירה, לתמלל אותן, לנתח את מה שנאמר בהן ומספקת תובנות לאנשי המכירות והמנהלים.
כשהגענו לסיליקון ואלי, התחילו לרדוף אחרינו. לקחנו את הקרן הכי טובה בתחום, תוך ארבעה חודשים כבר היה לנו מוצר. השותף ישב בארה"ב ואני בארץ. הייתה לנו ביד חברה שיכולה הייתה להגיע למיליארדים רבים, חברת "גונג", המתחרה, שווה היום שבעה מיליארד דולר. החזון שלי היה לשכלל אותה עוד יותר, שתוך כדי שיחה המערכת תתריע, למשל, "אתה ממצמץ הרבה", "לא הגעתי לליבת הנושא", "אתה מדבר יותר מדי".
אבל אחרי שש שנים, כשהגיעה הצעת הרכישה מ"זום אינפו", החלטנו למכור אותה ב- 575 מיליון דולר ואני לא מצטער כי זו מכירה מעולה, שאנשים יכולים רק לחלום עליה. החיים שלי השתנו מקצה לקצה. יש לי שקט נפשי שמאפשר לי לעשות משהו בשביל הנשמה.
ורוניקה: בת הזוג שלי, אישה חכמה ועוצמתית. יש לה מאסטר במשפטים מהארוורד, היא עבדה כעורכת דין בגרמניה ואנגליה, ועשתה עליה. היא גדלה ברוסיה הסובייטית, פילסה לעצמה את הדרך, יש לה ערכי חינוך למצוינות והיא אמא נפלאה לאלי שלנו, בת השנה. הכרנו בארץ כשלמדתי ב- MIT ואנחנו גרים בטקסס.
השקעות: אחרי המכירה עשיתי השקעות אנג'ל, עזרתי לכמאה סטארט אפים ואני מושקע ב- 29. הקמתי רשת של יזמים מובילים שעוזרים אחד לשני, קבוצה משגשגת של קשרים אישיים, עם רכישות בתוכה ואירועים משותפים, שעושה הרבה למען הקהילה.
מהר מאוד הרגשתי שאני מוכרח לעשות משהו. הקמתי כמה מיזמים שלא הצליחו עד שלפני שנה וחצי פגשתי את אדי בן עמי שרצה שאשקיע בו. בתוך עשר דקות של שיחה הבנתי שאני רוצה לעבוד אתו, סיפור אהבה מהרגע הראשון. אנחנו חברים טובים ושותפים מצוינים.
נוירולייט 1: פלטפורמה שמחלצת סמנים ביולוגיים מתוך תנועות עיניים מיקרוסקופיות, שנקלטות על ידי מצלמת וידאו סטנדרטית או סמארטפון, ויודעת לאבחן טרשת נפוצה, ALS, אלצהיימר ופרקינסון.
נוירולוגיה היום היא יותר אומנות ממדע, כיוון שהדיאגנוזה למחלות האלה, מתבצעת באמצעות המון שאלות, שבעזרתן נקבעת האבחנה והטיפול, כשלכל מחלה יש את השאלונים שלה. במחקרים שנערכו נמצא שיש 30% אבחנות שגויות בפרקינסון, כשבמחלות אחרות המצב מעט טוב יותר. מכיוון שמדובר בהערכה בלבד, מפותחות מעט תרופות למחלות האלה, כי לא ייתן למדוד את ההשפעה שלהן על החולה והאם הן משפרות את מצבו.
כבר בשנות ה- 60' של המאה הקודמת, נמצא קשר בין עומד העיבוד הקוגניטיבי של המוח, לבין תנועות מיקרוסקופיות של העין, כמו פעולה של חישוב או ניסיון להיזכר במשהו. הכוח שלנו הוא באבחנה מוקדמת של המחלה והיכולת לקבוע את השלב שבו ההיא נמצאת באופן מדויק, שלא נתון לשיקול דעתו של הרופא המאבחן.
נוירולייט 2: אנחנו נמצאים בעיצומה של עסקה מסחרית עם "נוירוסנס", חברה ישראלית שנסחרת בנאסד"ק וגייסנו 30.5 מיליון דולר. עברנו את ועדת הלסינקי, שנותנת אישור לנסות את המערכת על חולים באיכילוב ובית החולים רבין ואנחנו בניסוי השני. יעברו בין חמש לשבע שנים עד שהמערכת תהיה נגישה לכל החולים, כי העולם הרפואי מאוד שמרני. אנחנו עובדים עם טובי הנוירולוגים, שניים מהם זוכי פרס נובל.
פנאי: הרבה אלי, התינוקת שלי, שנולדה ביום שבו חתמנו על הגיוס הראשון של נוירולייט, הבייבי השני שלי עכשיו. אני לוקח הפסקות במהלך היום כדי להיות איתה בגינה שלנו, עם הנדנדה והבריכה. פעם בשבוע יש לי שיעור שחייה ואני משחק שחמט עם אומן בינלאומי.
צופה פני עתיד: אני בונה את נוירולייט כדי שתהפוך לחברה ציבורית ענקית, שלא רק שתהיה שווה מיליארדים, אלא כזו שתשנה את העולם. יש למעלה ממיליארד חולים נוירולוגים ברחבי העולם, כמו שני הסבים שלי שנפטרו עם דמנציה, שמשוועים לטיפול מיטבי ואנחנו נעזור להעניק להם אותו.