בית-הדין הרבני פרסם לאחרונה פסק-דין ייחודי, המשקף כיצד מיושמת ההלכה היהודית המסורתית גם על עניינים מודרניים. במקרה שניצב לפתחו של בית-הדין, דובר על זוג שנישא בשנות ה-60, אך החל משנת 1980 הבעל חי עם אישה אחרת (פילגש) שהוכרה כידועה בציבור שלו. הבעל והאישה אף חתמו על הסכם גירושין במסגרתו נקבע הגבר יעביר לילדיו את זכויותיו בדירה, כאשר האישה המשיכה לגור בבית המשותף - אך בפועל ההסכם לא קיבל תוקף של פסק-הדין, האישה לא קיבלה גט והשניים נותרו נשואים.
בשנת 2013 הלך הבעל לעולמו, ואז התגלה כי הוא הוריש את חלקו (חצי) בדירה לפילגש. הניסיון של האישה והילדים להעביר את החלק של המנוח בדירה לידיהם לא צלח, ולימים הגישה הפילגש בקשה לבית המשפט לענייני משפחה לבצע פירוק שיתוף בדירה מכוח הצוואה. בית-המשפט אישר זאת ומינה כונסי נכסים. בינתיים, חתמו כל דיירי הבניין והבניינים הסמוכים על הסכם פינוי בינוי, אך האלמנה התנגדה לכך ועיכבה את הוצאתו של הפרויקט לפועל במשך זמן רב.
האלמנה עתרה לבית הדין הרבני באמצעות עו"ד דקלה סומך-קרם, מומחית לדיני משפחה גירושין וירושה, בדרישה לעצור את המכירה בגין זכותה למדור בהיותה אלמנה, ולקבוע כי יש לה זכות מגורים בדירה עד סוף ימי חייה. במילים אחרות, האלמנה דרשה כי לאחר סיום פרויקט הפינוי בינוי בבית שהיה ביתם במשותף היא תורשה לשוב לדירה.
הפילגש טענה כי אין לאישה זכות לקבל את מלוא דמי השכירות עבור הנכסף, אלא את מחציתם בהתאם לחלקה בנכס, עד לסיום הבנייה. עוד טענה, כי המנוח לא שילם לה את מזונותיה במשך השנים מכיוון שהיא לא דרשה זאת. מכיוון שאין חולק כי נחתם הסכם גירושין בין הצדדים וגם כי המבקשת רצתה להתגרש - היא אינה זכאית לגור בדירה.
בית-הדין דחה את טענות הפילגש, וקבע כי אין חולק שהאלמנה לא התגרשה מהמנוח ועד למועד פטירתו היו המבקשת והמנוח מוגדרים כנושאים. עוד נקבע, כי כל עוד לא הוכח שהאישה אינה זכאית למזונות - זכאותה קיימת ועומדת. זאת, בין היתר, לאור העובדה שהמבקשת טענה כבר בדיון שנערך בשנות ה-80 לגירושין בעילה מוצדקת שלא הוכחשה על-ידי הבעל. מכאן, כי היתה לה זכות להתנגד לביצוע פרויקט הפינוי-בינוי.
עוד קבע בית-הדין, כי מכיוון שלא ניתן לאלמנה גט, לפי ההלכה קיימת לה זכות להמשיך ולגור בדירה ולמנוע את פירוק השיתוף עד לסוף ימי חייה. "לאלמנה בעלות על חצי דירה, ומשכך סביר להניח כי דמי שכירות של מחצית הדירה השנייה השייכת לפילגש לא יעלו על גובה דמי השכירות של הדירה הישנה טרם הריסתה", קבע בית-הדין, והוסיף: "לפיכך עומדת לאלמנה הזכות להתגורר בנכס כל ימי חייה, שכן עיזבון המנוח - מחצית מהדירה שניתנה לפילגש בצוואה - משועבד לחובו של המנוח למדור אלמנתו עד סוף חייה".
עוה"ד דקלה סומך קרם, שייצגה את האלמנה מסרה בתגובה כי "מדובר בהישג אדיר ובפסק דין ייחודי שמראה את היופי בהלכות היהודיות ואת החשיבות הרבה שיש לשטר כתובה. עד ליום מותו, התגוררה האישה בנכס המשותף לה ולבעלה והוא מעולם לא דרש לפנותה משם. בנוסף, מעולם לא הגיש תביעת גירושין אלא העדיף להמשיך להישאר נשוי. בית הדין שמר על כבודה של האלמנה, כפי שמגיע לה, בתום שנים בהן הושפלה ע"י מי שהייתה הפילגש של בעלה.