מעשה באדם שהלך לעולמו מנגיף הקורונה ולא הותיר צוואה, כך שהסיפור התגלגל לבית המשפט לענייני משפחה, לאחר שאם שני ילדיו הגדולים של המנוח טענה שהיא אלמנתו. בשל כך, היא ביקשה לבטל את צו הירושה שהעניק מחצית מהעיזבון לאם שתי בנותיו הצעירות, כאלמנתו.
המנוח לא הותיר צוואה, ומשכך ניתן צו ירושה המזכה את בת זוגו (ואם שתי בנותיו) במחצית העיזבון, ואת ארבעת ילדיו (משתי נשים שונות) במחצית הנותרת. כ-3 שבועות לאחר מכן פנתה אם שני ילדיו הגדולים של המנוח בבקשה לביטולו של צו הירושה, בטענה שהיא זו שהייתה אשתו של המנוח בעת פטירתו, ומי שפורטה בצו הירושה כבת הזוג שלו היא בסך הכול רק המאהבת שלו.
בחינת העובדות העלתה מהר מאוד כי מי שמבקשת לבטל את צו הירושה בטענה שהיא הייתה אשתו של המנוח וזכאית להירשם כאלמנתו, בכלל חיה ממנו בנפרד למעלה מ-20 שנה ולימים אף התגרשה מן המנוח בבית הדין הרבני שגם אישר את הסכם הגירושין ואת חלוקת הרכוש ביניהם. בעקבות זאת העלתה התובעת טענה חדשה לפיה ממועד גירושיהם היא והמנוח קיימו מערכת זוגית של "ידועים בציבור" ומכאן שהיא זכאית לזכויות בת הזוג בירושה.
בפסק דין שלא חוסך קורטוב של ביקורת נוקבת, דחה השופט רן ארנון מבית המשפט לענייני משפחה בקרית שמונה את בקשת הביטול וקבע כי אי גילוי דבר הגירושין ע"י התובעת הוא "מופת של חוסר תום לב" והפרה בוטה של הגינות דיונית נדרשת. גם את הטענה החלופית למערכת זוגית של ידועים בציבור דחה בית המשפט, תוך שימוש בהלכה הידועה של בית המשפט העליון, אשר הגדיר יחסים שכאלה כ"מושתתים על אהבה, מסירות ונאמנות", באומרו שלא ייתכן שמערכת שכזו תתחיל מיד במועד הגירושין כפי שגורסת התובעת.
בניגוד לטענות התובעת שנדחו ע"פ קביעות שיפוטיות וותיקות של בית הדין הרבני, בת הזוג דווקא הצליחה להוכיח היטב את יחסיה הזוגיים עם המנוח מאז גירושיו באמצעות מה שבית המשפט מכנה "ראיות רבות, מגוונות וחד משמעיות המעידות על קשר זוגי המבוסס על אהבה איתנה ומתמשכת, מסירות ונאמנות". בניגוד לקביעות שכאלה, השופט ארנון ניתח לעומק את טענות התובעת ומצא אותך כמתחכמות ומתחמקות ואף הדגיש כי התובעת "לא הביאה ולו אדם אחד מכל העיר וסביבתה שיעיד על זוגיות בינה לבין המנוח מאז שנת 2000".
דחיית טענות התובעת והגילוי על הגירושין שניסתה להסתיר מבית המשפט הוביל גם לדחיית תביעת הנוספת לזכויות מהעיזבון, שכן זכויותיה כבר הוסדרו במסגרת פסק הדין של בית הדין הרבני שהסדיר את ענייני הרכוש לעת גירושיהם.
התנהלותה החריגה של התובעת הצדיקה הקדשת פרק שלם בפסק הדין לעניין פסיקת הוצאות המשפט. תקנות הדיון שנכנסו לתוקף לאחרונה חיזקו את עצמאות שיקול הדעת של בית המשפט בחיוב הוצאות משפט, במקום שבעל דין עושה שימוש לרעה בהליכים. בהינתן שהקביעות העובדתיות הוכיחו כי מדובר בתביעה שבסיסה הטעיה גמורה ביודעין, ומאחר שהתובעת סירבה להיעתר לניסיונות בית המשפט לשקול שוב את עמדתה והתעקשה לנהל את ההליכים עד תום, חייב בית המשפט את התובעת ובנותיה לשלם לנתבעת - בת זוגו של המנוח - סכום כולל של 85,000 שקל.
עורכי הדין דניאל פרידנברג ואוהד הופמן ממשרד "הופמן & פרידנברג" המתמחים בענייני משפחה וירושה מסבירים כי מדובר בהתנהלות חריגה מצדה של התובעת. "כמעט תמיד ישנה גרסה שמתקבלת וגרסה אחרת שנדחית, אלא שהפעם גרסתה של התובעת נדחתה תוך קביעות שיפוטיות נוקבות על חוסר תום לב ועל ניסיון הסתרה מכוון. ישנו הבדל משמעותי בין דחיית גרסה שמבוססת על טענות עובדתיות או משפטיות שיש בהן ממש לבין דחיית גרסה שהוכחה כגרסה שקרית, הביטוי הטוב ביותר לפער הזה הוא בפסיקת ההוצאות במקרה הזה".