אישה בתחילת שנות ה-50 לחייה, גרושה ואמא לשני ילדים, סבלה במשך שנים ארוכות מהפרעות נפשיות, עד כדי שבחרה לקפוץ מקומה רביעית בניסיון להתאבד ולשים קץ לחייה. שעות ספורות קודם לכן, היא ניגשה פעמיים אל בית החולים "הלל יפה" בחדרה, אך למרות שאובחנה כסובלת מאי-שקט פסיכומוטורי, נשלחה אל ביתה. במסגרת הליך גישור בהמלצת בית המשפט, נפסקו לה פיצויים בסך 1.7 מיליון שקלים.
איך הכול קרה? התובעת, שסבלה ממחלה נפשית במשך שנים ארוכות והיתה מטופלת ומוכרת על ידי הרשויות, הרגישה בהידרדרות במצבה הנפשי. היא סבלה מדיכאון, התפרצויות זעם, חוסר שינה בלילות, דמיונות והזיות. בבוקר האירוע התובעת הרגישה כי אינה יכולה עוד לתפקד באופן עצמאי. לאחר התייעצות עם בתה היא ניגשה אל רופאת המשפחה בקופת החולים, זו הפנתה אותה בדחיפות אל בית החולים "הלל יפה" בחדרה, אל מחלקת המיון הפסיכיאטרי, לשיחה עם פסיכיאטר מומחה.
בפני הפסיכיאטר התובעת ציינה, כי במשך מספר ימים היא סובלת מאי שקט ויש לה מחשבות פרנואידיות. לאחר שעברה בדיקה עלתה ההבחנה, כי היא סובלת מאי-שקט פסיכומוטורי, והפסיכיאטר של בית החולים אף ציין כי התובעת מסתובבת עם "מחשבות", מזה כשנה וחצי. למרות זאת, קיבלה התובעת זריקת הרגעה בלבד, ונשלחה אל ביתה. מצבה הנפשי של התובעת המשיך להתדרדר. לאחר פחות מ- 3 שעות, התובעת בחרה לשוב אל בית החולים- המיון הפסיכיאטרי, וביקשה להתאשפז בשל מצבה.
בבדיקה נוספת שנערכה במיון הפסיכיאטרי בבית החולים, צויין כי התובעת נמצאת במצב פסיכוטי וסובלת מהפרעות חשיבה ומחשבות שווא לא מאורגנות, אך צוין באותו מסמך רפואי, ש"אין אינדיקציה לאשפוז כפוי". אף נורה אדומה לא נדלקה לצוות הרפואי, למרות שהתובעת הגיעה מספר שעות קודם לכן אל המיון הפסיכיאטרי ולמרות שהתלוננה וציינה שיש התדרדרות במצבה הנפשי ובייחוד לאחר שציינה שזריקת ההרגעה שקיבלה לא עזרה לה. רופאת בית החולים שקיבלה אותה בפעם השנייה, לא פנתה לשיחת ייעוץ עם הפסיכיאטר שבדק את התובעת מספר שעות קודם לכן, וגם היא העדיפה לשחרר את התובעת אל ביתה עם טיפול תרופתי בלבד.
ניסיונות התובעת להתאשפז עלו בתוהו. התשובה שקיבלה היתה כי היא אישה צעירה, ולא כדאי לה לשהות במחלקה בגלל חוסר היגיינה של מאושפזים, המבוגרים ממנה. היא עזבה את בית החולים אך המשיכה לסבול מהזיות. מבחינתה היה מדובר בסימן לעשות מעשה, לקפוץ אל מותה מקומה רביעית במגדל המגורים, ולשים קץ לסבל שחוותה בחייה.
הניסיון האובדני לא הצליח. התובעת אמנם נותרה בחיים, אך סבלה משברים וקרעים רבים בגופה. בעקבות כך היא עברה מספר ניתוחים ותהליך שיקום ארוך וקשה, בסיומו נותרה נכה 100%, וכיום מתניידת בעזרת כסא גלגלים.
בכתב התביעה מטעם קן -דרור&הראל ושות', משרד עו"ד ומגשרים המתמחה בדיני נזיקין ודיני ביטוח נכתב: "עניינה של תביעה זו ברשלנות חמורה ו/או קלות דעת של צוות רפואי ביחס לתלונות ו/או לפניות של התובעת אשר היתה נתונה במצוקה נפשית חמורה ואשר הובילו לדחק נפשי, לחוסר אונים ולתסכול של התובעת עת חשה כי אין מענה רפואי לתלונותיה, ואשר בעקבותיהם ביצעה התובעת ניסיון אובדני שהותיר אותה נכה בשיעור 100%, מרותקת לכיסא גלגלים, כשחייה אינם חיים.סיפור התובענה דנא הוא סיפור קשה ומצער המתמצה ליום אחד, למשך מספר שעות גורליות אשר אכן, למרבה הצער, בסיומן נחרץ גורלה של התובעת והיא נדונה לחיי סבל וכאב קשים מנשוא. אילו היו הנתבעות נוהגות אחרת, כפי שמצופה מהן כמוסד רפואי המעניק שירותים רפואיים היה יכול הניסיון האובדני נשוא התובענה להימנע".
צוות ההגנה טען כי אנשי הצוות הרופאי של בית החולים "הלל יפה" פעלו על פי סטנדרטים של התנהלות רפואית מקובלת, הפעילו שיקול דעת מקצועי ומיומן, וכי נזקיה של התובעת לא נגרמו כתוצאה מרשלנות או חוסר זהירות של צוות בית החולים, אלא שהיה מדובר באירוע פתאומי ובלתי צפוי.
בית המשפט הפנה את הצדדים להליך של גישור חיצוני בניסיון לסיים את המחלוקת מחוץ לכותלי בית המשפט. בסיומו של ההליך, הצדדים הגיעו להסכמה כי התובעת תקבל סכום פיצוי ראוי בסך 1.7 מיליון שקלים.
עו"ד ליאור קן דרור: "אנו סבורים כי מדובר בפיצוי ראוי ביותר עבור נזקיה של התובעת ובפרט בשים לב לגילה ולשכרה של התובעת עובר למקרה וכן בהתאם לנזקיה".