מאז פרוץ המלחמה באוקראינה הגיעו לישראל למעלה מ-31 אלף עולים מאוקראינה ומרוסיה. חלקם הגדול עסוק בימים אלה בלימודי עברית באולפן, ויש גם כאלה שכבר מצאו עבודה במקומות ששמחו לארח ולקלוט את "האושפיזין".
הרגשה של בית
העולה: קיריל זץ, 31, מבת ים, עלה ארצה מסנט פטרסבורג בחודש מאי. עובד כמהנדס חומרה בגרדנוקס, חברת אוטוטק העוסקת בפתרונות חומרה ותוכנה לרכבי העתיד.
המנהל: ניסים דנגור, 51, דירקטור החומרה של חברת גרדנוקס
"גם בעבר היו לי מחשבות לעלות ארצה, כבר עשיתי הכנות והמלחמה האיצה את זה", מספר קיריל זץ, שעלה ארצה לבדו מרוסיה. "כחודש אחרי שהגעתי לישראל, התחלתי לשלוח קורות חיים. תוך כמה שבועות מצאתי עבודה. המשרד של החברה נמצא ברמלה. יומיים אני עובד מהבית ושאר הימים מהמשרד".
איך היית מסכם את המעבר לישראל?
"במעבר עצמו לא היו יותר מדי קשיים. הכל אורגן טוב, כולם עוזרים, מייעצים. בגדול, אני מרגיש מאוד נוח, כמובן בלי שפה קצת קשה, אז במקביל לעבודה אני לומד בערבים באולפן. בינתיים אני מסתדר בעבודה בלי עברית, הכל באנגלית".
הוריו של זץ בחרו להישאר ברוסיה. "אני כמובן נמצא איתם בקשר. בינתיים כאן בישראל הכרתי מכרים, אמנם לא רבים, אבל לאט-לאט אמצא. בעבודה קיבלו אותי מאוד יפה, הצוות מאוד מגובש, ואני מרגיש בסדר גמור".
לדבריו, גם האקלים הישראלי החם מוצא חן בעיניו. "בהתחלה גרתי בירושלים, גם שם היה טוב, אבל ליד הים בבת ים אני מרגיש יותר טוב. הכל מעניין, הכל חדש. אפילו כבר ניסיתי חומוס ושקשוקה", הוא אומר.
"בקשיים גדולים אני לא נתקל בינתיים. אני מצפה לטוב. עכשיו המטרה שלי היא ללמוד את השפה. אני מאחל לעצמי להמשיך להתקדם מבחינה מקצועית וליהנות מהחיים".
"קיריל הוא בחור די צנוע ושקט, לא מראה צורך בעזרה, סוג של תרבות או אופי", אומר ניסים דנגור, המנהל הישיר של זץ. "קודם כל, כדי שירגיש נוח ומפני שהוא לא מדבר עברית ואנחנו לא מדברים רוסית, כולנו עברנו לדבר אנגלית בסביבתו. כל הקבוצה שעובדת יחד בעצם אימצה צורת דיבור שונה. יש בזה גם יתרון, כי למשל מישהו בקבוצה שלא יודע טוב אנגלית, פתאום מתחיל לתרגל".
כמו כן, מוסיף דנגור, "גם האופי והתרבות של קיריל הם שונים. הוא מגיע מתרבות יותר אירופאית, הוא יותר שקט, יותר מופנם.
גם אנחנו צריכים להיות מאופקים יותר כדי שלא ייבהל מאתנו. ישראלים אוהבים לפעמים לדבר ישיר, בצורות שנראות יותר אגרסיביות, ומי שמגיע ממקום אחר יכול לפרש זאת לא נכון. אז בהתחלה היינו יותר רגועים, פחות ישירים, אבל לאט-לאט קיריל התחיל להכיר אותנו ואנחנו אותו, ונוצרה כבר מערכת אמון בינינו. קיריל מתחיל כבר להרגיש חלק מאתנו, לומד את האופי הישראלי, ההתנהגות, צורת הדיבור".
קלטתם אותו לעבודה בלי שכלל ידע עברית.
"נכון, אני ראיינתי אותו לעבודה, הוא נשמע לי מעניין ובעל ניסיון. היו מחשבות למה צריך את ההרפתקה הזאת - אדם שמגיע ממקום אחר, שפה, אחרת, תרבות אחרת, זה הרי יכול להשפיע על העבודה - אבל אמרתי שיש פה אפשרות גם לתרום לחברה וגם בטוח שאחד כזה יידע להחזיר לנו על כך שקיבלנו אותו ללא שפה. לא מצאנו סיבה לפסול אותו, והוא אכן מספק את הסחורה. יש לו מוסר עבודה מאוד גבוה".
הוא משתף אותך בתהליך ההתאקלמות בארץ?
"אני לא חושב שקיריל מתבייש לשאול אותי, למרות שאני הבוס שלו. אני לא נותן הרגשה של דיסטנס, אבל הוא לא שואל. בדיעבד הסתבר לי שעבר דירה מירושלים לבית ים ובכלל לא אמר לנו. היינו נותנים לו יום חופש, אם היינו יודעים. אנחנו אומרים לו: 'תשתף, נעזור לך', אבל זה סוג של אופי שלא מרבה לשתף. אנחנו באמת נותנים לו הרגשה של בית. אני כל פעם שואל אותו: 'טוב לך? אתה מרוצה?', והוא בחיוך אומר: 'אני מאוד נהנה פה, מאוד כיף ומעניין לי'".
בוקסה 2: תמונה מדברית
העולה: מרינה מלה, 33, ממצפה רמון, עלתה ארצה בחודש מרץ מהעיר דניפרו באוקראינה. עובדת כצלמת של רשת המלונות Smart Hotels.
המנהל: אנדריי יונטל, 37, מנכ"ל רשת המלונות Smart Hotels.
"גרנו בעיר דניפרו. ב-24 בפברואר, כשהחלה המלחמה, היינו בקייב. התעוררנו לרעשי ההפצצות. גם הקרובים שלנו שהיו בדניפרו שמעו פיצוצים", מספרת מרינה מלה. "נסענו לאזור יותר בטוח למערב אוקראינה, אבל כשהבנו שזה לא הולך להיות בטוח בשום מקום, קיבלתי החלטה לקחת את בתי, בת ה-5, ולנסוע לישראל. זה לא היה פשוט לעזוב. אוקראינה זה המקום שבו גדלתי חייתי, היו לי חברים, עבודה, כל החיים היו שם".
עם עלייתן ארצה הגיעו מרינה ובתה למצפה רמון, עיר שבה מתגוררת אמה של מרינה, שעלתה ארצה לפני חמש שנים. "בהתחלה קשה להתאקלם. זה מקום חדש, שפה חדשה, אבל אנשים מאוד עוזרים לי פה, מאוד נחמדים. ביום הראשון שהגענו הביאו לנו בגדים, צעצועים", היא מספרת.
הפגישה בין מרינה, צלמת במקצועה, עם אנדריי יונטל, מנכ"ל רשת מלונות Smart Hotels, קרתה ממש במקרה. "זה סיפור מדהים", הוא אומר. "במצפה רמון יש לנו שני מלונות: 'סוויטות רמון' ו'אבן דרך'. במצפה רמון יש בעיית כוח אדם מאוד רצינית, ואנחנו נאלצים להביא עובדים מבחוץ וצריכים לשכור עבורם דירות. פורסם שיש דירה למכירה במצפה רמון עם הרבה חדרים.
הלכתי לראות את הדירה, אחד החדרים היה מושכר למרינה, וככה פגשתי אותה. מרינה סיפרה לי שהיא צלמת פנים, ואז בדיוק חיפשתי צלם. סיימנו שיפוץ באחד המלונות בירושלים, חידשנו מלון בטבריה והייתי צריך תמונות חדשות. הצעתי למרינה להתחיל לעבוד אתנו. היא נמצאת אתנו כבר כמה חודשים, הפכה לחלק מהרשת ויש לנו תכניות נוספות לגביה, לא רק בתחום הצילום".
"אני עוסקת בצילום 10 שנים. זה מזל מאוד גדול מבחינתי שיכולתי מיד למצוא עבודה במקצוע שלי", אומרת מרינה.
"כמובן שהייתי רוצה לבנות פה קריירה בתחום הצילום, אני חושבת שזה אפשרי. אני מעריכה את התמיכה של המדינה בעולים החדשים. הייתי גם רוצה שהבת שלי תהיה כאן מאושרת. בגילה היא כבר עברה הרבה מאורעות לא הכי משמחים. היא יודעת למה היינו צריכים לעזוב את הבית האהוב באוקראינה".
מתוך ניסיונו האישי אנדריי מבין מה חווים עולים חדשים: "עליתי ארצה מרוסיה ב-2009", הוא מספר. "כשפגשתי את מרינה, ראיתי הזדמנות להחזיר לה את החום שאני קיבלתי כשהייתי עולה חדש ואנשים מסביב תמכו בי ועזרו לי. אני מאוד עוזר למרינה. הלכתי איתה לסידורים במשרד הפנים, קבעתי לה פגישות, עזרתי בכל הבירוקרטיה של שיחות טלפון וטפסים. אני מנסה לעזור בכל דרך שרק אפשר".
יוצא לכם לדבר על המלחמה?
אנדריי: "אנחנו מדברים כל הזמן על המלחמה. שנינו נגד מה שקורה. זה כואב לשני הצדדים באותה המידה".
החומוס מטמטם
העולה: ויטלי פניוחין, 33, מרמת גן, עלה ארצה בחודש מאי ממוסקבה. עובד כמפתח DevOps בכיר בחברת הפינטק Bluevine.
המנהל: מישה ורשינין, 42, מנהל פרויקטים טכני בחברת Bluevine.
"הגעתי לישראל עם אשתי ושני ילדים בגילים 4 ו-9", מספר ויטלי פניוחין. "תמיד היו לנו מחשבות לנסות להגיע לישראל. עכשיו, גם בגלל המצב, הרגשנו שהגיע הזמן המתאים. לעזוב לא היה קשה. עוד בהיותי ברוסיה התחלתי לחפש עבודה.
מצאתי ונסעתי, אז מהבחינה הזאת זה היה פשוט. אבל להתחיל חיים חדשים זה לא פשוט. הקשיים העיקריים היו קודם כל למצוא דיור מתאים. גם כל ההליך הבירוקרטי של המון טפסים למלא, המון בעברית, היה קשה עבורנו. עברית אני עדיין לא יודע, אבל מצאתי עבודה בהייטק, בחברת Bluevine, שבה עובדים הרבה אנשים שמדברים רוסית. בינתיים אני מסתדר עם רוסית ואנגלית. עם הזמן אדע גם עברית".
משפחתו וחבריו נשארו ברוסיה, אבל ויטלי כבר מתחיל לרקום בישראל קשרים חברתיים עם חלק מעמיתיו בעבודה, "ויש גם כמה קולגות שעבדתי איתם בעבר ברוסיה שהגיעו לישראל, אז נוצרה חברה", הוא אומר.
לאילו דברים התחברת בישראל?
"אני אוהב את מצב הרוח של האנשים. הם חביבים, פתוחים, מחויכים, מסבירי פנים. אני גם אוהב את הים, וגם האקלים החם מוצא חן בעיני. גם את האוכל המקומי אהבתי: המנות מאוד גדולות, האוכל מאוד טעים. חומוס כמובן כבר טעמתי.
אני מאחל לעצמי ולמשפחתי שהכל יסתדר לנו כאן מכל הבחינות, שנחיה כאן חיים מלאים ונשתלב בחברה".
"אני עצמי עליתי ארצה בשנת 1996 מרוסיה, מהעיר צ'לאבינסק. גם אני, כמו כולם, חוויתי קשיי קליטה ואני יכול להתחבר למה שויטלי עובר", מספר מישה ורשינין, מנהל פרויקטים טכני בחברת Bluevine, שויטלי עובד תחתיו.
"חיפשנו אנשים טובים לקבוצה שלנו. אחד מקורות החיים שהגיעו היו של ויטלי. ראיתי שיש לו רקע טכני, הוא עבד בחברה גדולה ברוסיה. ראיינתי אותו באופן מקוון. בראיונות מקוונים לא תמיד אתה מרגיש את הבן אדם, אבל במקרה שלו מאוד הרגשתי את תכונות האופי שלו, את הרוגע שלו. החלטתי שאני מעביר אותו לשלבים הבאים של המיונים, והוא עבר אותם. היו לנו שאלות לגבי איך הוא ישתלב. על אף שוויטלי לא יודע עברית, החלטנו שיהיה טוב ושנעזור לו. ואז הגיע הרגע, והוא נחת בארץ".
איך ההשתלבות שלו בפועל?
"הפכתי למנטור שלו. ויטלי הגיע עם ניסיון בתחום המקצועי, ואני יחד עם כל החבר'ה מסייעם לו גם בהיבט הנפשי. לא היינו בדיסטנס אתו, ישר הכל היה בצורה חברית. הצלחתי לבנות אתו יחסי אמון, הוא יכול לשאול אותי לא רק דברים שקשורים בעבודה אלא גם לגבי חיי היום-יום, לגבי ההתאקלמות בארץ. יצא לי גם להכיר את אשתו והילדים, וכל שאלה שיש לו - אני אחד האנשים הראשונים שהוא שואל אותם.
אווירה טובה ללא דיסטנס זה משהו קצת לא רגיל עבור ויטלי, כי ברוסיה הדברים עובדים קצת אחרת, יש יותר היררכיה. אבל אצלנו יצרנו אווירה מאוד תומכת, בכל דבר יש לך עם מי להתייעץ, ובכלל העבודה בצוות שלנו מאוד כיפית".