לפני כחודש הלך לעולמו הקולנוען הצרפתי-שוויצרי ז'אן-לוק גודאר. הבימאי הצרפתי, בן 91 במותו, קיבל סיוע למות בשוויץ. האפשרות למות מבחירה כתוצאה ממחלה קשה הגורמת כאב וסבל בלתי נפסקים לאדם, קיימת בשוויץ, שמאפשרת המתת חסד על פי חוק. מדובר רק במקרים המתקיימים בסיוע רופא, כאשר סובלים ממחלה קשה ובלתי ניתנת לריפוי - ובתנאי שאין לרופא כל טובת הנאה מכך.
שוויץ אינה המדינה היחידה שמאפשרת זאת. חוק עם הנחיות מקדימות והמתת חסד נחקק בהולנד כבר בשנת 1995. מאז שנת 2002 המתת חסר אינה מעשה בפלילי בבלגיה, ומאז 2014 ניתן לבצע אותה גם בילדים.
ז'אן-לוק גודאר וודאי ראה בתקופת חייו האחרונה, כיצד הצרפתים מנסים שוב להצטרף לרשימת המדינות הקצרה שמאפשרת לכל אדם סובל לסיים את חייו, באופן מבוקר ועם עזרה מבלי לעבור על החוק. הצרפתים החלו להתעניין בהמתות חסד כבר ב-1970.
הנושא עלה וירד מהפרק בחמישים השנים האחרונות וייתכן שהבשיל הזמן כדי שגם צרפת תצטרף לקואליציית המתות החסד החוקיות. במהלך הקיץ האחרון צצו שלל התבטאויות בנושא, גם זו של עמנואל מקרון, נשיא הרפובליקה. ועדה אזרחית, שמתכנסת לדון בנושא צפויה לפרסם את מסקנותיה בעוד פחות מחצי שנה, ולהשפיע בכך על החוק הצרפתי.
אתיקה של מוות
הועדה המייעצת הלאומית לאתיקה בצרפת (CCNE) פרסמה באמצע חודש ספטמבר האחרון את המלצה מספר 139 העוסקת באפשרות לסייע באופן אקטיבי לאדם אחר למות. כך פתחה את האפשרות לשינוי החוק בצרפת בכל הנוגע להמתות חסד וליווי שלהן.
הצעד הבא הוא פרסום המועצה הכלכלית, חברתית וסביבתית את החלטות הועדה האזרחית בנושא סיוע בהתאבדות והמתת חסד. הועדה האתית חזרה לעמדה אותה פרסמה כבר ב-2013, לפיה "קיימת דרך אתית ליישום עזרה פעילה למות, אבל לא יהיה זה אתי לשקול שינוי בחקיקה אם לא נלקחים בחשבון אמצעי בריאות הציבור המומלצים בתחום הטיפול הפליאטיבי".
מאז שנת 1980 נושא המתת חסד בצרפת מעורר מתחים עמוקים ודעות אידאולוגיות מנוגדות. אחרי דיונים בנושא מזווית חילונית, אינדיבידואליסטית ורפואית, הגישה למוות הפכה פוליטית, לאחר שנשיא צרפת התייחס לנושא, דבר שגרם לוויכוחים בחברה הצרפתית. בהיעדר מענה מוסרי או דתי שאין עליו עוררין, החקיקה מנסה "למסגר" המתת חסד כדי למנוע פילוג ציבורי.
כרגע על פי חוק בצרפת המתת חסד אינה מותרת וגם לא סיוע למתאבדים. מאז 2 בפברואר 2016 חוק קלייס-לאונטי (Claeys-Leonetti) מאפשר הרדמה עמוקה ומתמשכת עד המוות, לחולים שהדיאגנוזה הרפואית שלהם צופה מוות קרוב, תוך עצירת כל טיפול אחר. מעבר לכך, כיום קיים חוסר משפטי אדיר בצרפת בכל הנוגע להמתת חסד. אבולוציה של החוק בתנאים מוגדרים וברורים, תאפשר, לדברי המצדדים בו, לכל חולה למות "חופשי, מואר ובהתכנסות מלאה".
אם כן, גודאר לא יכול היה לקבל עזרה ולמות "כחוק" בצרפת, אבל כמה שילם על היכולת לשלוט במותו?
צרפתים שנוסעים לשוויץ ומסתייעים בעמותת DIGNITAS לצורך התאבדות בסיוע תרופות משלמים כ-8,000 אירו. המחיר שנע בין 7,000-11,000 אירו, כולל בדיקות רפואיות מחייבות בשוויץ ושריפת הגופה, ואינו כולל את עלות הנסיעה למדינת היעד ואת עלות שינוע המלווים, אם יש כאלה. התהליך כולל יצירת קשר עם הגורם המורשה במדינה, מילוי טפסים אליהם יש לצרף מסמכים רפואיים הכוללים את מצבו הרפואי של האדם המבקש למות.
שלוש סיבות למות
הדוגמא של גודאר מפורסמת, אך בפירוש אינה היחידה וחלק מהצרפתים, שמאסו בנסיעות לשוויץ כדי לאפשר לעצמם את חופש הבחירה גם לחולים והגוססים שביניהם, מנסים לקדם את העברת החוק. חלקם עייפו מהטיפולים הפליאטיבים (אלה שמקלים על סבלם של גוססים ושל הסובלים מכאבים בלתי נסבלים שאין להם צפי לעבור) ואחרי שבחמישים השנים האחרונות התגברו על המכשולים האתיים, המוסריים, הדתיים והפוליטיים, נותר המכשול הכלכלי.
מחקר אקדמי שנעשה בנושא, וכותרתו "לחשב את ערך הסירוב לכינון החוק של המתת חסד והתאבדות חוקית" שפורסם ב-Clinical Ethics מדגיש את היתרונות הכלכליים של הפיכת ההליך לחוקי. את המחקר ערכו דויד שואו, חוקר וביו אתיקן ואלק מורטון, חוקר במנהל הבריאות בגלזגו. מעבר לשלושת הטיעונים הכלכליים המעודדים את כינון החוק להמתת חסד וסיוע בהתאבדות, שהשניים מצאו, הם סוברים כי השאיפה של מעטים באוכלוסייה לשלוט במותם, עשויה לשרת את האוכלוסייה בכללותה ולכן מעודדים לחוקק את החוק.
שלושת הטיעונים הכלכליים מתבססים על כך שסיוע למות מאפשר לחולים להימנע משנים של איכות חיים ירודה, שלעתים אין להם את היכולת לממן כדי להיטיב את חייהם ולמנוע את סבלם. נוסף על כך, סכומי הכסף המושקעים בשימור חייהם של אלה המעוניינים לסיים את סבלם ולמות יכול להיות מושקע בחולים במערכת הבריאות, שזקוקים לטיפול מאריך חיים, ואינם מעוניינים במותם - ויתרון שלישי ואחרון: נושא תרומת איברים הופך רלוונטי מאוד במקרה דנן, משום שהבוחרים למות יכולים להיות מקור פוטנציאלי לתרומת איברים ואין צורך להמתין להידרדרות מצבם הרפואי ובכך, בתהליך טבעי, לדרדר את מצב האיברים המיועדים לתרומה.
ביטוח מוות
אבל מסתבר שלא רק לאזרח הקטן, לאוכלוסייה כולה, ולתחום תרומת האיברים יש אינטרס בחוק להמתת חסד, אלא גם לביטוחי הבריאות בצרפת. ביטוח הבריאות MGEN שמבטח כארבעה מיליון אנשים, פרסם לאחרונה תוצאות מחקר הכוללות "מניפסט סוף החיים" תוך שהוא תומך בהעברת החוק להמתת חסד. בתגובה, העמותה להגנה על החיים VITA פרסמה כי לפי האג'נדה של הביטוחים הרפואיים, תפקידם להיות לצד הלקוחות, לתמוך בהם בכל מצב רפואי קשה וללוות אותם גם כשחייהם הופכים שבריריים. לא לעודד אותם למות.
מול אלה, ב-2016 פרסם הפילוסוף הצרפתי אנדרה קונט-ספונוויל את האמירה: "חצי מעלות הקיום שלנו לביטוח הלאומי, שווה לעלות שלנו בחצי שנה האחרונות לחיינו". ארגון VITA מבדיל לאור האמירה הזאת בין "הזכות למות" לבין "החובה למות". מעבר לזה מדגיש הארגון כי רק מעטים מבין אלה העוברים טיפולים פליאטיבים מבקשים למות באופן אקטיבי. השירותים הפליאטיבים שמאפשרים להפסיק כאבים בלתי נסבלים, עדיין אינם אפשריים בכל צרפת ושגורים בעיקר בערים הגדולות והמפותחות.
אם יעבור החוק, הזכות ל"טיפולים אחרונים" יהיה נתון לתנאים ובעיקר ל"סעיף תודעתי ומודע" כדי לאפשר לכל רופא לסרב לסייע בהמתת חסד. הבקשה הפעילה למות תהיה פתוחה וניתנת להסרה במשך זמן מינימלי של 48 שעות אחרי ההגשה הראשונית בכתב. יוכל להגיש אותה רק אדם סובל שקיבל אישור רפואי לכך שמצבו הרפואי לא ניתן לריפוי וסבלו יתמשך ולא יפסק, ושהוא במצב מחלה מתקדמת או סופנית. עם זאת, גם מי שמבחינה רפואית קצבו לו אורך חיים של עד שישה חודשים יוכל להגיש את הבקשה להמתת חסד.
במילים אחרות, המתת החסד אינה שמורה רק לאלה שימצאו בימי חייהם האחרונים אלא גם אלה שנמצאים במצבה של אן ברט. הסופרת התראיינה לפני המתת החסד שעברה בבלגיה, אחרי שחלתה במחלה הניוונית שקרו (מחלה גנטית שקשורה למערכת העצבים ההיקפית) והסבירה את חשיבות האוטונומיה והבחירה החופשית שבעזרה בהתאבדות: "לא כל החולים הסופניים מבקשים המתת חסד, אבל הם רוצים שתהיה להם האפשרות לבחור", אמרה ברט לפני מותה.
כך או כך, נדמה שהצרפתים קרובים להכריע בהחלטה, ולא סביר שזו לא תוכרע בקרוב. אם בעבר עלתה השאלה אם יש לחוקק חוק הממסגר את נושא סיוע להתאבדות בצרפת, או שעדיין לא בשלה השעה, ניכר עתה שהצרפתים בשלים מספיק כדי להחליט מתי ואיך הם בוחרים למות.