שימור לקוחות והאופציה הירדנית: מסע עם לנדרובר במדבר

באזור המאה הרביעית לפני הספירה, אסופת שבטים קדומה חצתה את המדבר. קראו להם נבטים ולאורך ימים שלמים הם היו משוטטים על גמל - "ספינת המדבר". יחד הם איתרו מים ומזון, לנו בחולות, סחרו בבשמים ובתבלינים וחקרו את המדבר העצום שנגלה לפניהם.

כמה אלפי שנים לאחר מכן, יצאנו אנחנו לחקור את המדבר. קבוצה של כ-40 בני אדם, משפחות עם ילדים צעירים יותר ופחות, זוגות מבוגרים, אבות ובנים, גם אנחנו מצוידים ב"ספינת מדבר" משל עצמנו - כל קבוצה ברכב שטח "לנדרובר" משלה - ונשלחנו למדבר הירדני.

ההשוואה קצת לא הוגנת, הרי שהגמל לא מצויד בגלגלים משוכללים שמתכווננים לפי תוואי השטח שאנחנו נמצאים בו ומצלמת 360 שמנטרת כל סנטימטר סביבנו. אבל, הדרך הטבעית בה הרכב משייט בחולות המדבר, יכולה להעניק לו את תואר ספינת המדבר של המאה ה-21.

מועדון לקוחות של רכבי יוקרה הוא קודם כל אמצעי להעשרת חוויית הלקוח ושימורו. או כפי שמסביר דני עיני, מנכ"ל חברת המזרח, יבואנית לנדרובר: "מדובר בלקוחות שחיידק ההרפתקנות שלהם גבוה, שאוהבים לטייל, לחוות חוויות חדשות ומאתגרות ולא חוששים לפרוץ גבולות. להיות לקוח לנדרובר זה לקחת על עצמך ולייצג היסטוריה מוטורית מפוארת עם ערכים של ייחודיות, חדשנות מודרניות ושאיפה למצוינות אבל גם פשטות, איפוק וערכי קיימות".

וגם לא מעט כסף...
"קהל בעל ממון שיכול להרשות לעצמו לרכוש את פסגת היוקרה המוטורית, אבל לא כזה שמחפש לצעוק את זה, או מחפש את הפידבקים מהחברה שיעידו על הצלחתו".

אתם מתייחסים למועדון ככלי שיווקי?
"אנחנו משקיעים רבות לאורך השנה עם שפע רחב של תכנים כאשר הטיול כעת לירדן הוא רגע שיא אבל לאורך השנה ישנם - מסעות שטח, טיולי שטח קלילים, טיולי קמפינג, טיולים עם אטרקציות מגוונות ומלהיבות אבל גם תכנים של תרבות ופנאי מיוחדים כגון- הרצאות וסרטים, תערוכות ואמנות עכשווית. לאורך השנים נוצרה ממש אחווה וחברויות של ממש של לקוחות שיוצאים יחד לטיולים, משתפים אחד את השני במסלולי נהיגה וטיפים טכניים".

כמו שמסביר עיני, רוב חברי הקבוצה לא פגשו מעולם את שותפיהם לכיבוש המדבר בארבעת הימים הקרובים. המשותף היחיד להם הוא שכולם רכשו את רכב השטח היוקרתי ובכך קיבלו את כרטיס הכניסה ל"מועדון לנד רובר", שמעניק להם חוויות משותפות, בפנים ובשטח.

אם לנסות ולפרש את דבריו, הרי שהרכב הבריטי כבר לא מעניק לרוכשים רק חוויית שטח מעולה אלא מעין "קבוצת שווים". אני, שבעונותיי נוהגת בעיקר על טויוטה, הצלחתי להתברג לתוך המועדון - רובם ככולם אנשים שאוהבים ורוצים לחוות שטח, בזווית טיפה אחרת.

ביום שלישי ב-06:00 פקחתי עיניי, ארזתי מזוודה ("יש מספיק מקום ברכב", הרגיע - בצדק - שותפי לנסיעה) והתייצבתי במעבר הגבול בבית שאן.

היום הראשון של המסע התאפיין בעיקר בהמתנה מורטת עצבים. המעטפת הנקייה ומאירת הפנים של מעבר הגבול הצפוני לירדן הסתירה שירות לא-יעיל ומתסכל, כמו שרק ישראל יכולה להציג. מעבר הגבול הדרומי נחסם לרכבי 4 על 4, ואנחנו נאלצים לעבור את היום בידיעה שצפויה עוד נהיגה ארוכה-ארוכה לפנינו.

אני מדברת בינתיים עם חבריי למסע, שנראים גם הם מיואשים עוד לפני שכבר התחלנו. עופר, המדריך שלנו מטעם חברת "4X4 - אתר השטח הישראלי" וגם מנכ"לה, מתגאה בדיפנדר שרכש לפני 30 שנה ועדיין מטייל עמו ברחבי העולם. הוא מעיד כי הוא שווה לא פחות מהרכבים החדשים והיוקרתיים. בין הנהגים גם לא אחר מדני עיני, מבעלי חברת לנד רובר. "הדיפנדרים נוצרו כרכבי מסעות הרפתקניים ומתאימים כמו כפפה ליד עבור המרחבים האדירים של ירדן", הוא מבטיח.

אחרי תשע שעות של המתנה במעבר הגבול הישראלי המתיש ובמעבר הגבול הירדני החשדני, יצאנו סוף-סוף דרומה. אנחנו נוסעים על מה שהמדריך מגדיר כ"כביש מהיר". בפועל, משני עברי הכביש מעוטר הבורות ניצבות חנויות בגדים, מזללות ובתי מגורים. ילדים משחקים על הכביש, ההתלהבות ניצתת בעיניהם כשרואים את שיירת הרכבים הגבוהים נוסעת לידם. פעמים קרובות מדי אנחנו נתקעים בבאמפר על הכביש, ואז ההתלהבות מתחלפת במעין פרצוף לועג-משהו. מן לעג כזה שמנסה להוכיח "אתם לא יותר טובים מאיתנו. תכבשו את המדבר בכיף, אבל הוא תמיד יהיה שייך לנו".

אחרי נסיעה ארוכה בחושך, שהותירה אותנו רק לדמיין על מראות ים המלח הירדני שפספסנו בגלל התורים הארוכים, הגענו למלון מפואר מעל פטרה. לאחר שינה קצרה, המשכנו בשעות הבוקר לאחד מפלאי העולם, שהפך למעין שוק מקומי: עשרות ירדנים ליוו אותנו בדרכים עוצרות הנשימה החצובות בסלע, ונדמה שהם רואים בנו דינר מהלך לטובת פיצ'יפקעס למיניהם. גברים, נשים וילדים מתחננים שנקנה מהם גמל מעץ או אבנים טובות. אחת הנשים, עטופת בורקה, צועקת לעברנו "women supporting women", ומבקשת שנקנה צעיף או כד.

אחרי ארוחת צהרים ירדנית שכללה בעיקר בשר, חומוס ולאפה (ספוילר - אלה יהיו אבות המזון המרכזיים גם בארוחות הבאות), התחלנו סוף-סוף לנהוג בחולות ירדן. הנופים מהפנטים, סלעים עצומים ניצבים באמצע השממה, והרכב מאפשר לנו שיוט טבעי במרבדי החול.

הרכב יודע מתי לעצור, להאט, להאיץ, לרדת ולעלות, ואנחנו קשובים אליו. לאט-לאט אנחנו מבינים כי הרכב הוא כמו גמל אמיתי: אם לא יודעים כיצד לנהוג אתו - הוא בועט, וזה כואב. רבים מאיתנו שוקעים בחול או נתקעים עם גלגל מפונצ'ר. אם נסתכל באופטימיות, הדברים הללו מגבשים את החברים בקבוצה. מ-40 אנשים שחוברו על בסיס מכנה משותף אחד, אנחנו הופכים לקבוצה שעוזרת אחד לשני להיחלץ מהחול, תרתי משמע.

המדבר הירדני סוחף אותנו בעוצמות שלו. הוא אדון לעצמו. אנחנו נוסעים בשיירה לעומק מרבדי החול, שמוכיחים לנו שאנחנו אורחים זמניים בלבד. הגשם והשלג מעצבים את הסלעים, הרוח תטשטש כל סימני גלגלים על החול הבתולי. לנו נותר רק להתפעל. אחרי יום ארוך בחולות הגענו למאהל במדבר הדרומי ועברנו לחלום על ואדי רם.

האופטימיות של חלק מהחברים בקבוצה מתחילה להיסדק, כשתלונות מתחילות להישמע על רמת ההיגיינה והניקיון באוכל ובחדרים. הירדנים מאירי פנים ומכניסי אורחים, וניכר שהם באמת משתדלים, אבל לקהל הישראלי זה לא תמיד מספיק - או שכבר התרגלנו לסטנדרטים של המלון המפואר מאמש. נשכנו שפתיים, שינסנו מותניים, ויצאנו ליום ארוך של נסיעה בדיונות האדירות של ואדי רם.

הנהיגה ברחובות תל אביב העמוסים וההתחמקות משליחים של וולט הכינה אותי בקושי לנהיגה בחולות הממלכה. הגלגלים, מהם הוצאנו אוויר, משיטים אותנו בתוך מרבדי החול העצומים ואנחנו מנווטים על חבל דק, כמעט בחוסר שליטה. אני מחליטה לנקוט בגישת fake it till you make it, וניכר שזה עובד. לאט-לאט אני מכירה את השדרוגים המפתיעים ברכב ואת כל הכפתורים בו, שנראה לפעמים שהאפשרויות דרכם בלתי מוגבלות, והרכב הופך כמעט לחלק ממני.

בדרך אנחנו עוצרים במונומנטים בלתי נשכחים, כגון שבעת עמודי החוכמה, וקשת ענקית בסלע שמובילה למפל סודי ומרהיב. "זו חוויית מדבר יוצאת מגדר הרגיל", מסכם עיני. אני מודה שאל מול מרבדי החול האינסופיים, הצבעים המשתנים והשקט המוחלט, אני מזילה דמעה.

את היום האחרון אנחנו פותחים בירידה חדה אל תוך דיונות החול. האמיצים שבינינו צולחים את האתגר. אני מעדיפה לנהוג על מישור, ככל שניתן, במדבר הדרומי הפרוע. והנה משאלותיי התגשמו ואנחנו שבים לכבישים המקרטעים של ירדן, בדרכנו למעבר הגבול.

שלט ה"שלום" מקבל את פנינו בשלוש שפות, עברית, ערבית ואנגלית. אכן הירדנים קיבלו אותנו בשלום, וכך גם המדבר. ספינת המדבר של המאה ה-21 מסיימת את תפקידה לה נועדה ושבה לעגון - עד שבעליה יחליטו לשחרר אותה שוב לחופשי.