שם: פרופ' רפי מלניק, בן 74, נשיא "אוניברסיטת רייכמן"
מי אני: יש בי תחושת צדק ויושר, מבדיל בקלות בין עיקר לטפל, יודע לקבל החלטות במהירות. אני מבזר סמכויות ומאמין באנשים.
שורשים: הסבים שלי ברחו מהפוגרום באוקראינה בסוף המאה ה- 19 והגיעו לדרום אמריקה. המשפחה של אבא חיה בשטייטל קטן צפונית לאודסה והוא עבד כפועל בנמל של העיר. כשהבין שאין מה ליהודים לחפש שם יותר, הוא דיבר עם קפטן של אחת האוניות, אמר לו שהוא רוצה להגיע לארה"ב ומצא את עצמו בארגנטינה. הוא חצה את הרי האנדים לצ'ילה, וכשלא מצא שם יהודים, הצליח להביא לשם את כל השטייטל.
משפחתה של אמא הגיעה לארגנטינה בעקבות יוזמת ההתיישבות של הברון הירש. סבא נולד שם וסבתא הגיעה למושבת היהודים כשמלאו לה ארבע. הפרנסה הייתה קשה והם שמעו שבצ'ילה טוב יותר ועברו לשם. ההורים נפגשו בסנטיאגו, התחתנו ונשארו שם.
אבא, שהיה ציוני גדול, רצה להגיע ארצה ולהצטרף ללוחמים במלחמת השחרור, אבל בדיוק סבא נפטר ועול הפרנסה וניהול בית המלאכה לטקסטיל, שהפך למפעל קטן, נפל עליו והוא נאלץ להישאר. אבל הרצון לעלות לישראל נשאר. אמא הייתה עקרת בית ובאיזשהו שלב למדה להיות אחות והתנדבה בקופות החולים המקומיות.
הילדות שלי: נולדתי בסנטיאגו, שהייתה אז עיר מאוד בטוחה ליהודים וגדלתי בבית חם, ציוני ואמיד, עם מכוניות, בית גדול ובית קיט בחוף. הצטרפתי לשומר הצעיר. הייתי מאוד פעיל בתנועה והודעתי לאבא שמייד אחרי התיכון אני עולה לישראל. הוא הקדים אותי וכשמלאו לי 15 עלינו לארץ.
חודש לפני כן, אחד המורים, שהיה אנטי ציוני, אמר משהו נורא, אז זרקתי עליו גיר שפגע בו ונזרקתי מבית הספר.
הגענו לקיבוץ משמר העמק, כי הייתה שם עוד משפחה מצ'ילה. הקליטה, במה שנחשב לפאר היצירה של השומר הצעיר, לא הייתה קלה, אבל העובדה שהייתי ספורטאי מצטיין עזרה לי להשתלב מהר יחסית. למדתי במוסד החינוכי, היה לנו מורה למתימטיקה שהגיע מהטכניון ואחה"צ השתבצתי לעבודה במעבדת הביולוגיה.
רציתי להתגייס לטייס, אבל כשגילו לי סעיף עיניים התנדבתי לגדוד 202 של הצנחנים. סיימתי קורס קצינים חודשיים לפני מלחמת ששת הימים, קיבלתי מחלקה של הנח"ל ויצאנו להילחם ברמת הגולן.
אקדמיה: אחרי השחרור שאלתי את עצמי, מה אני רוצה לעשות בחיים והחלטתי שאני רוצה ללמוד. בקיבוץ לא ממש אהבו את זה ורצו שאעבוד קודם כמה שנים, אז עזבתי ועברתי לר"ג.
מכיוון שאצלנו לא נבחנו בבגרות, השלמתי את הבחינות וניסיתי להתקבל להנדסת אווירונאוטיקה בטכניון, אבל הציונים שלי לא הספיקו. הייתה לי אז חברה בירושלים וחשבתי לנסות את האוניברסיטה העברית - ובזכות הדוד שלי ז"ל, שהיה כלכלן ידוע באו"ם, בחרתי ללמוד כלכלה וסטטיסטיקה. הייתי קיבוצניק תפרן, גרתי עם אשתי, עבדתי כעוזר מחקר ובזכות קורס שלקחתי במבוא למדעי המחשב שבו למדנו גם תכנות, התפרנסתי שנים כמתכנת.
בסוף שנה א' של התואר השני פרצה מלחמת יום כיפור. אשתי הייתה בהריון עם הבכור, אני לחמתי שוב ברמת הגולן ושנת הלימודים הזאת הלכה. סבלתי כנראה מהלם קרב קל ולא רציתי לחזור ללמוד. הצלחתי להתקבל לקורס צוערים, עברתי אותו ואחרי חודש של עבודה במשרד החוץ הבנתי שזה לא בשבילי וחזרתי לאקדמיה.
אירנה: אשתי, פסיכואנליטיקאית. היא הייתה הנשיאה של המכון הפסיכואנליטי והיום יש לה קליניקה בבית. נפגשנו בצ'ילה כילדים לפני שעליתי ארצה והיא הגיעה לכאן כמתנדבת אחרי ששת הימים. כשנפגשנו שוב, אמרנו שאנחנו קושרים את גורלנו יחד. אנחנו גרים בהרצליה ויש לנו שלושה ילדים ושמונה נכדים.
ברקלי: אחרי שסיימתי תואר שני, קיבלתי מלגה מהאוניברסיטה בקליפורניה, שניתנה לבוגרי העברית והיא ממנה לי מגורים ושכר לימוד וכדי להתפרנס עבדתי גם שם בתכנות. היינו שם ארבע שנים, ובמהלך השהייה שם והמפגש עם האמריקאים, שיניתי את התפיסה הכלכלית הסוציאליסטית שאימצתי בשנים שלי בשומר הצעיר. כשראיתי איך השוק האמריקאי עובד, הבנתי שזה פתרון יעיל יותר ואני שייך היום לכלכלנים שמאמינים בשוק חופשי, אבל לא בצורה קיצונית, כי שווקים צריכים הסדרה, אבל בהחלט צריכים להיות תחרותיים.
בנק ישראל: קיבלתי הצעות טובות מאוניברסיטאות וחברות בארה"ב, אבל כשפנו אלי מהעברית, היה לנו ברור שאנחנו חוזרים לישראל. התחלתי ללמד ואחרי כמה שנים הציעו לי להחליף מישהו שנסע לשנת שבתון במחלקת המחקר של בנק ישראל, נשארתי שם 17 שנים, לימדתי במשרה חלקית והמשכתי לפרסם מאמרים, אבל לא בתדירות של איש אקדמיה.
ההתמחות שלי הייתה אינפלציה ובניתי לי מודל שחזה אותה. ב- 1985, מנהל מחלקת המחקר ומיכאל ברונו, שאהבתי מאוד והיה אז כלכלן בכיר, העבירו לי תסריטים וביקשו ממני לחזות את האינפלציה בכל אחד מהם. לילה אחד, בחצות, הוא ביקש ממני להריץ שוב תסריט על המודל ואמר לי לפגוש אותו בשש בבוקר במשרד רוה"מ. בדיעבד התברר שהמספרים שהרצתי היו בבסיס תכנית הייצוב.
ועדת טרכטנברג: יעצתי בכל מיני תפקידים בלשכת רוה"מ וכשקמה הוועדה, נתניהו ביקש ממני להצטרף אליה. זו הייתה תקופה מטורפת, אינטנסיבית, על רקע ההפגנות ההמוניות שהזדהיתי איתן וגם נכחתי בהן כדי ללמוד מה המוחים רוצים. מחאת 2011 ממשיכה להשפיע עד היום, בהתארגנויות בצצות מפעם לפעם נגד העלאת המחירים ויש לה עדיין השפעה על המונופולים.
כשאני משווה את עליית המחירים אצלנו, לעומת העולם, היא נמוכה, אבל צריך לקחת בחשבון, שנקודת ההתחלה של המחירים הייתה גבוהה יותר והאינפלציה שלנו נמוכה מזו שיש בעולם
אוניברסיטת רייכמן 1: הייתי אמור לקבל תפקיד בכיר בבנק ישראל שמאוד רציתי, אבל הנגיד בחר במישהו אחר. שמתי את המפתחות ועזבתי בלי שום תכנון. היו לי אופציות באקדמיה ובמגזר העסקי ובחנתי אותן.
יום אחד, בכנס של המכון לדמוקרטיה, פגשתי את פרופ' אמיר ברנע, הדיקאן המייסד של בית הספר למנהל עסקים בבינתחומי.
הוא שאל מה אני עושה ולמה שלא אצטרף אליהם. מהרגע הראשון אהבתי את מה שעושים שם, את היעדים ארוכי הטווח ואת פרופ' רייכמן. במהלך השנים הייתי דיקאן, המשנה לעניינים אקדמיים ובשנה האחרונה אני נשיא האוניברסיטה.
אוניברסיטת רייכמן 2: כשקיבלנו את ההכרה, היה יום של שמחה, פתחנו בקבוקים, ולמחרת קמתי בבוקר ושאלתי, מה נשתנה? כלום. חוץ מהגאווה וההרגשה הטובה, אין באמת הבדל בין הבינתחומי למעבר לאוניברסיטה. יש לנו 8,000 סטודנטים, 3,200 מהם חדשים ומגיעים ללמוד אצלנו מ- 90 מדינות. השנה יהיה לנו דוקטור ראשון "מייד אין רייכמן".
שכר לימוד: אנחנו אוניברסיטה פרטית שלא מתוקצבת על ידי המדינה ולכן אנחנו חייבים לכסות את העלויות שלנו לבד. שכר הלימוד מהווה 80% ממקורות המימון שלנו והשאר תרומות. אני מתפלל לסיים את השנה בצורה מאוזנת. כל סטודנט שישי אצלנו מקבל מלגה חלקית או מלאה ובתקופה הקורונה סייענו לסטודנטים שהתקשו לשלם שכר לימוד.
מדד מלניק: ב- 87' יצאתי לשבתון באוניברסיטת בוסטון ובאחד הביקורים בארץ מחלקת המחקר של בנק ישראל פרסמה נתונים לפיהם לא רק ניצחנו את האינפלציה, המשק נכנס לצמיחה. כשיצאתי לשטח ראיתי שהמיתון עדיין שם.
כדי להבין מה נכון, התבססתי על מתודולוגיה מתוחכמת שאליה נחשפתי בסמינריון בארה"ב, ובניתי מודל ישראלי שנקרא "המדד המשולב" וזיהה תפניות במשק בזמן אמת.
כשהגעתי לאוניברסיטת רייכמן, בניתי מדד לבדיקת התנודות המשקיות עם משתנים שונים מהמדד המשולב. כשהייתה שביתה בבנק ישראל ולא פורסם המדד, פנה אלי עיתונאי וביקש שאפיק לו את המדד שלי, ומאז בכל חודש, אנחנו מפרסמים את "מדד מלניק".
אינפלציה: אני מתמחה באקונומטריקה, תורת מדידה כמותית שעוסקת, בין היתר, במתן תחזיות כלכליות. האינפלציה של היום היא תוצאה של זעזוע שהחל עם הקורונה ופגע בשרשראות האספקה, המוצרים לא הגיעו לשווקים והביקוש עלה על ההיצע. המלחמה באוקראינה נתנה מכה קשה למחירי האנרגיה והמזון שהקפיצה את המחירים. כל זה, יחד עם הצפת השוק בכסף נזיל וריביות על גבול האפס, כתוצאה מהמדיניות שננקטה אחרי משבר 2008 והקורנה, גרם להתפשטות האינפלציה בבת אחת לסקטורים אחרים.
בזמן אמת היה קשה לזהות שזה מה שקורה, בגלל התאוששות המהירה של השווקים, הצמיחה והחזרה לעבודה אחרי הקורונה. כך יצא שהמדיניות המוניטרית הגיבה באיחור ועליית הריבית התחילה אחרי שהתהליך התפתח. עליית הריבית עדיין נמוכה מדי ולא רואים סימנים של ריסון. לדעתי צריך להמשיך ולהעלות אותה עד שזה יקרה.
מיתון: אני מכיר על בשרי את נזקי האינפלציה. המחיר שלה הוא איום ונורא והוא לא נמחק. מי שסובל ממנה הן בעיקר השכבות החלשות ולא העשירים שיודעים להגן על הכסף שלהם. גם אם נצטרך לעבור תקופת מיתון, זה יהיה מחיר זמני כדי להבריא את המשק. אין ברירה.
אם הבנק המרכזי של ארה"ב ימשיך בעליות הריבית וגם אנחנו נמשיך לעשות זאת, אני מניח שתוך שנה - שנה וחצי ניתן יהיה להשתלט על האינפלציה, אבל לא נחזור לריבית הנמוכה, אלא לריבית של 4%, שהייתה לפני המשבר הפיננסי ב- 2008. מצד שני, יכול להיות שהעולם השתנה ואולי נתייצב על ריבית נמוכה יותר, אבל לא בהרבה.
פנאי: אוהב לטייל והשבוע הטוב ביותר בשנה הוא זה שבו אני עושה סקי. יש לנו חיי משפחה עשירים ובכל יום שישי כל הילדים והנכדים אצלנו.
צופה פני עתיד: אני לא רוצה לגלות את כל התכניות האישיות, אבל אני כבר לא ילד ואני לא מתכוון להישאר בתפקיד הזה הרבה שנים. כשנבחרתי הייתה הבנה שאני מגיע לתקופה מוגבלת, כדי לשמש גשר מתקופתו של פרופ' רייכמן, הנשיא והמייסד, לדור הבא. אני מתגעגע לחופש שלי ויש לי תכנון לעשות טיול מסביב לעולם, שלא עשיתי אחרי הצבא.