כמה חודשים לפני דצמבר 2002, מועד פרישתו המוקדמת מכס השיפוט, נפגש השופט ד"ר דן ביין, סגן נשיא בית המשפט המחוזי בחיפה, עם נשיא בית המשפט העליון אהרן ברק. ברק הסביר לביין מדוע לא רק שלא זכה למינוי של קבע לבית המשפט העליון, אלא אפילו במינוי בפועל (זמני): "המדיניות היום היא לא למנות לעליון בגיל 65". ביין השיב ביבושת: "לא תמיד הייתי בן 65".
בשבוע שעבר פרש לגמלאות המשנה לנשיא בית המשפט העליון, ד"ר שלמה לוין. פרישתו פתחה סדרה של תשע פרישות מהעליון בארבע השנים הקרובות. במקביל מתפתחת תחרות עזה על המקומות המתפנים. השמות, הספקולציות והפוליטיקה שסביב המינויים העתידיים כבר מרחפים באוויר. התחרות תחריף ותתעצם עם מינוי שר משפטים חדש (כנראה שטומי לפיד יושבע מחרתיים) וכינון הוועדה החדשה לבחירת שופטים, שהקדנציה הקרובה שלה תהיה מהחשובות ביותר מקום המדינה בגלל משימתה לעצב מחדש את בית המשפט העליון.
אבל לפני שמתפנים לדון במועמדי העתיד, כדאי וראוי לדון במועמד ראוי
שכבר לא יזכה. ד"ר דן ביין כיהן 32 שנים כשופט. הוא בעל מזג אישי
ושיפוטי יוצאים מהכלל ובעל רקע אקדמי ותחומי התמחות וניסיון במגוון
רחב של תחומים, בהם התמחות בתחום המסים שחסרה בעליון מאז פרישת השופט
אלפרד ויתקון. אם כל המעלות האלה לא סיפקו לו אפילו הזדמנות למינוי
בפועל - וזאת בלי להיכנס להשוואה עם אלה שכן זכו להגיע לעליון -
מתעוררת השאלה מדוע נגרע חלקו. הסיבה שנמסרה מגורם בכיר במערכת המשפט
היא הספק וקצב אטיים, שיצרו פיגורים גדולים מדי בהשלמת תיקים.
ביין עצמו מסרב לשער, מסרב להתלונן, ואפילו מסרב לתלות את פרישתו
המוקדמת בחסימת דרכו לעליון. המשפט הקרוב ביותר לטרוניה שהוא מוכן
לספק: "אם הייתי מגיע לעליון לא הייתי פורש. אני לא מכיר מישהו שהיה
פורש לפני הזמן מבית המשפט העליון, למעט בנימין הלוי, שעבר לפוליטיקה
והפך לחבר כנסת מטעם חרות".
אגב, בין הלוי לביין אפשר למצוא קשר היסטורי עקיף, אך מעניין. הלוי
היה משופטיו של אדולף אייכמן. ביין התמחה באותה תקופה אצל היועץ
המשפטי לממשלה גדעון האוזנר, שהיה התובע של אייכמן. ביין מספר שוויתר
על המעורבות במשפט אייכמן: "לא חשבתי שזה יתרום להתמחות שלי. העדפתי
להתמקד בתחום האזרחי ואת עיקר ההתמחות עשיתי במחלקת ייעוץ וחקיקה
ואצל ד"ר מרטין אלטס, ראש המחלקה האזרחית". אלטס נודע כאיש קשה
במיוחד. העיתונאית נעמי לויצקי, מחברת הביוגרפיה של ברק, מספרת
שאפילו המתמחה אהרן ברק לא שרד אצלו וביקש העברה בעקבות "מתח נפשי
בלתי נסבל, כאבי בטן עזים ובחילות" שנגרמו לו עקב העבודה במחיצתו.
"אני דווקא הסתדרתי אתו", מציין ביין.
אגרנט וענקים אחרים
בנוסף להתמחותו במסים ביין שימש כסגן נשיא המחוזי בחיפה לעניינים
מינהליים, התמחה בתחומים אזרחיים וכמובן בדיני עונשין, תחום שבו עשה
דוקטורט אצל הנשיא המנוח שמעון אגרנט ואף שימש כמתרגל שלו. בנוסף
לאגרנט, למד ולימד ביין לצדם של ענקים כנשיא נוסף בדימוס, ד"ר יואל
זוסמן, ופרופ' אביגדור לבונטין. "את האקדמיה עזבתי לאחר שמ-1964
לימדתי בכל האוניברסיטאות וחיפשתי גם אקשן", מספר ביין, שמונה לבית
משפט השלום בירושלים ב-1970 וכעבור עשר שנים עבר למחוזי בחיפה, שבו
כיהן עד פרישתו.
בין התיקים הידועים שטיפל בהם: רוצחי דפנה כרמון, סכסוכי
החרדים-חילוניים בפרדס חנה ומגדלי חוף הכרמל, פסק דין שבעקבותיו נפסק
עניין דירות הנופש במרינה בהרצליה - שיש להעדיף את הותרתן במאגר
ההשכרה המלונאי לרשות הציבור מאשר למכור אותן ליחידים. גישה זו אושרה
ואף חוזקה בבית המשפט העליון.
"אני שייך לאסכולה הישנה, השמרנית יותר", מעיד ביין על עצמו, "אסכולה
שרואה את תפקיד בית המשפט כצנוע ומצומצם יותר. גם בעבר, בתקופת אגרנט
למשל, נעשתה כאן חקיקה שיפוטית בקנה מידה גדול, אבל בית המשפט טרח
להסוות הכרעות פוליטיות וערכיות בעטיפה משפטית טכנית. היום, הרטוריקה
של בית המשפט הסירה את ההסוואה והכיסוי שהיו בעבר ולפיכך המערכת
נחשפת יותר לביקורת".
מה רע ברטוריקה ערכית במסגרת תפישת התפקיד השיפוטי?
"אני סבור שבאמצעות רטוריקה רזה יותר, שנחזית להיות פורמלית, ניתן
להשיג יותר. יש היום פער בין הרטוריקה הגבוהה של בית המשפט לבין מה
שנעשה בפועל".
מה דעתך על הכפפת השופטים לביקורת חיצונית מוגברת - התקשורת, המשוב,
נציב קבילות מטעם משרד המשפטים (האומבודסמן)?
"כשנכנסתי לשיפוט, הכל היה יותר נינוח. בינתיים העומס הלך וגדל ועמו
הלחצים המערכתיים על השופט הבודד. התוצאה היא שהשיפוט מאבד מערכו.
אני לא מדבר על רמת פסקי הדין. לאזרח חשוב גם האלמנט הפסיכולוגי,
שלשופט יש זמן והוא מוכן להקשיב לו. אנשים מוכנים לקבל הפסד בתנאי
שהקשיבו להם. לדעתי, רמת השופטים דווקא עלתה והסינון יותר טוב, אלא
שהסטטוס של השופטים ירד. גם בגלל הריבוי - כשהתחלתי היו 120 שופטים
והיום קרוב ל-500, וגם בגלל שהתקשורת כמעט שלא נגעה בהם והם זכו
לחסינות כמעט מוחלטת. כללית, אני לא מרוצה מהביקורת, שנעשית בחלקה
בידי אנשים שאינם בקיאים ואינם מכירים את הפרטים".
השחיתות לא גדלה
ניקח לדוגמה את החמרת הענישה בעבירות מין. האם הביקורת על קולת
העונשים לא היתה במקומה?
"בעבירות מין חל תהליך, שכרוך בשינוי מעמד האשה והצלחת הפמיניזם. אני
מסכים שבתקופת מעבר יש משהו חיובי בביקורת ציבורית, כששופטים
שמחזיקים בתפישות מיושנות יותר מסתגלים בהדרגה למצב החדש. אם בית
המשפט העליון מכניס מדיניות חדשה - זהו תפקידו, אבל השאלה היא אם רק
לחצים ציבוריים הניעו אותו. בענייני מעמד האשה התוצאות חיוביות, אבל
אם נותנים לביקורת כוח רב מדי יש חשש שיהיו גם תוצאות שליליות".
ניקח דוגמה אחרת. אתה לא חושב שמערכות האכיפה נכשלו בעקירת השחיתות
הציבורית המתגברת?
"אני לא מאמין שנעשינו מדינה יותר מושחתת. היום, הכל גלוי לעין. יש
תקשורת ומנגנוני ביקורת יותר אפקטיוויים וערניים. נכון שיש בעיות
נקודתיות, הפריימריס
ככה ייעשה לשופט שנמנע מלהתחכך עם הבראנז'ה
משה גורלי
25.2.2003 / 12:51