האוצר המקוצר: מה פוצץ את המו"מ בין נתניהו לסמוטריץ'?

במהלך המו"מ שמקיים נתניהו עם הגורמים בקואליציה, נבחנת האפשרות לתת לבצלאל סמוטריץ משרד אוצר מקוצץ, בלי אגף התקציבים ובלירשות החברות הממשלתיות, שני אגפים שלא כולם יודעים מה הם עושים, אבל מכירים את שמם.

הרעיון של ריקון המשרד מאגפיו הסקסיים ביותר, עורר זעם במסדרונות האוצר. היו שטענו שם שהעברתם למשרד ראש הממשלה תהפוך את המדינה לדיקטטורה, כיוון שיגדילו בצורה לא פרופורציונאלית את כוחו של ראש הממשלה. הוא זה שיקבע (למשל) מי ימונה לדירקטורים בחברות הממשלתיות, ובמילים אחרות - יחלק ג'ובים נחשקים, ויהיה המחליט הבלעדי בגיבוש התכניות הכלכליות - זאת אומרת ישב לבד על ה"שיבר", יחלק את הכספים הגדולים.

קשה לנתק את הסוגייה משאלת התמיכה בנתניהו: מי שתומך בו ירצה בוודאי שיכולתו להנהיג תגבר, מי שמתנגד - אולי יעדיף שר לעומתי בתפקיד, שיערער את יציבות הקואליציה המתגבשת. אנחנו ננסה להתייחס לנושא בפן שכמעט נשכח בלהט הוויכוח הפוליטי, הפן המקצועי.

לפני שנסביר למה התחזיות האפוקליפטיות על קץ הדמוקרטיה מוגזמות, בואו נבין מה עושה כל אחד משני האגפים המשמעותיים האלה:

אגף התקציבים אחראי לתכנון, גיבוש והקצאת חצי טריליון השקלים בתקציב המדינה, ועל כל הרפורמות הכלכליות והחקיקה הכלכלית מטעם הממשלה. רשות החברות הממשלתיות אחראית על 70 החברות שבבעלות מלאה או חלקית של הממשלה, חברות שמנהלות מאות מיליארדי שקלים ומביאות גם לרווחים שמועברים לקופת המדינה.

הרעיון להוציא את שני האגפים מהאוצר לא חדש, הוא עלה כבר כמה פעמים על השולחן ונזרק ממנו בבהלה, אך במידה רבה הוא מאוד הגיוני. אגף התקציבים האמריקאי, למשל, נמצא בידי נשיא ארה"ב והוא זה שקובע את המדיניות הכלכלית של הממשל לצד שר האוצר.

בישראל, מוסיפים מחייבי המהלך, ראש הממשלה מחלק את עיקר זמנו בין שני נושאים עיקריים: בטחון וכלכלה. מכיוון שאגף התקציבים מעצב את האסטרטגיה הכלכלית של מדינת ישראל, אותה הוא מתווה בחוק התקציב וחוק ההסדרים, מי שצריך להוביל את האסטרטגיה הוא ראש הממשלה, שיש לו את הראיה הכוללת של צרכי כלל משרדים, בעוד שר האוצר עלול להיות מוטה לצד זה או אחר.

לכן, הם מסבירים, מי שחושש ממשרד אוצר מסורס, טועה. חמשת האגפים שיישארו תחת שר האוצר, גדולים ביחד בהיקפם ובעוצמתם מרוב המשרדים האחרים בממשלה (למעט משרד הביטחון והחינוך) והם כוללים את אגף החשב הכללי, שאחראי על ההוצאה לפועל של התקציב, מבקר ומפקח עליו ונוסף גם על המכרזים הממשלתיים, שרבים מהם בהיקף כספי עצום.

גם לאגף שוק ההון, ביטוח וחיסכון, שתפקידו לפקח על הגופים הפיננסים, חברות ביטוח, קרנות פנסיה וגמל, ומסדיר את המערכת הפיננסית, יש עוצמה לא מבוטלת.

אגף הממונה על השכר והסכמי העבודה, מסדיר את השכר במשק מול ההסתדרות והוא גדול יותר מהמשרד לפיתוח הנגב והגליל, המודיעין והאסטרטגיה.

אגף הכלכלן הראשי, האחרון בהם, לא לפי סדר חשיבות, אמון על האמנות הכלכליות של ישראל עם העולם (שוב מדובר בסכומי כסף גדולים מאוד) וגם על תחזית ההכנסות למשק, על שוק העבודה ורשות המיסים, שגם היא כפופה למשרד האוצר ואחראית על הגבייה.

מכל אגפי משרד האוצר, אגף התקציבים נחשב לנחשק ביותר והכי מתוקשר, ואנשיו מחשיבים את עצמם כסיירת של משרד האוצר, זאת שבלעדיה אין לו קיום. הסיירת חשובה, אבל היא אינה חזות הכל, כי הגדודים בסופו של דבר הם שעושים את עיקר העבודה בשטח.

בואו נשאיר רגע את אבק הכוכבים בצד ונדבר על מנהל תקין. העובדה שאגף התקציבים, שמחליט על חלוקת הכסף, עובד בצמוד לחשכ"ל, שאמור לשמור עליו, בעייתית. הפרדה בין השניים לא רק שלא תפגע בקופה הציבורית, אלא תגן על כספו של הציבור.

מכיוון שכולנו רוצים שתהיה פה משילות ארוכת שנים, שתאפשר רציפות שלטונית והוצאת תכניות לפועל, רצוי לתת לראש הממשלה יותר כוח וסמכות ולא לחלק אותו לאחרים. טבעי שכל פוליטיקאי בכיר רוצה לצבור כמה שיותר עוצמה. דוגמא מצוינת הוא משה כחלון, שלא הסתפק במשרד האוצר, אלא סיפח אליו גם את מנהל התכנון ורמ"י. האם זה נכון פוליטית? בהחלט. כלכלית? לא ממש.

ספק אם כאשר סמוטריץ' יצטרך להחליט האם לקחת את "האוצר המקוצץ", הוא יוכל לשים את האגו והיצרים הפוליטיים בצד ולהסתכל עניינית על מה שנתניהו מציע לו: הרבה מאוד כוח והשפעה, ופחות רעש, צלצולים ותקשורת.