איום קיומי חדש נפל על מדינת ישראל: נטפליקס. ערוץ הסטרימינג שבימים כתיקונם שוטף לנו את המוח עם זוטות כגון רצח, אלימות וגילוי עריות (למען ההגינות: לצד סדרות תיעודיות מאלפות), איחד בין לילה את העם.
סרט ירדני בשם "פארחה", שעלה בסוף השבוע לנטפליקס, ובאחת הסצנות שלו רואים איך חיילי צה"ל הורגים משפחה פלסטינית עם תינוק בן יומו, עורר סערה תקשורתית גדולה, וגרם למינויים לצאת מהבינג' ולהתנתק.
הרשת התמלאה בפוסטים עם צילומי מסך של ניתוק, גולשים פרסמו פוסטים זועמים. לדוגמא אשר, מנוי ותיק, שכתב מדם ליבו: "חשוב מאוד שאנחנו כולנו כישראלים נגיב לכל פרובוקציה כזאת, אחרת אנחנו משאירים להם את הבמה. הפגיעה הכי גדולה צריכה להיות בכיס. מכיוון שהכלכלה בעולם נכנסת לבעיה, מי שיזדהה עם הנרטיב הפלסטיני, יידע שהוא יפסיד אותנו כלקוחות שלו ולא יזכה לראות מאיתנו כספים". אכן מלים כדורבנות.
האם יש לנו גם כבוד כלכלי?
אם היינו מחליפים את צמד המילים "הנרטיב הפלסטיני" ב"הפקעת מחירים", היינו מקבלים במקום נטפליקס שמות שכולנו למדנו כבר להכיר ממדורי הכלכלה, כמו יוניליוור, דיפלומט, סנו, קימברלי קלארק ושאר היצרניות ששולטות בשוק המזון ומהוות איום מוחשי הרבה יותר מנטפליקס, גם אם מסוג אחר, על אזרחי ישראל.
האיום הזה לא קיים על מסך הטלוויזיה, אלא על מדפי הסופרמרקט שעליהם מוקרן סרט אימה כלכלי - סרט בהפקתם של תאגידים בינלאומיים, שלא אכפת להם אם אזרחי ישראלים ירעבו או יתמוטטו כלכלית, בדיוק כמו שלנטפליקס לא מזיזה הרגישות הלאומית שלנו.
כשאנחנו מרגישים שנעשה לנו עוול לאומי-פוליטי או שהמוסריות שלנו מוטלת בספק, אנחנו מתאחדים אוטומטית, ויוצאים לפעולת גרילה, אפילו נגד קונצרן כמו נטפליקס, שבמאמר מוסגר - גם אם כולנו נתנתק מהשירות שלו, זה לא יגרד לו את התזרים.
כבר עשינו את זה בהצלחה לא מבוטלת מול "בן אנד ג'ריס", כשהחליטה להפסיק למכור את הגלידות שלה בהתנחלויות, בטענה שזה נוגד את הערכים והמשימה החברתית של המותג. המוני בית ישראל, ובראשם שרת הכלכלה, צילמו את עצמם משליכים בזעם קופסאות מלאות לפח האשפה. התוצאה לא איחרה לבוא: המניה של יונילוור, חברת האם, נפלה, אחרי שעוד ועוד קרנות פנסיה גדולות משכו את ההשקעות שלהם ממנה.
למה לעצור בתחום הפוליטי?
אם אנחנו יכולים לעמוד מול נטפליקס ובן אנד ג'ריס (העולמית כמובן, לא השלוחה הישראלית) עוכרות הציונות, למה לעצור שם? איפה רוח הקרב מול המדפים בסופר?
למה רשתות השיווק צריכות להתחנן בפנינו שנוותר על המוצרים האהובים שמוכרות החברות שגונבות אותנו, ונקנה במקומם תחליפים טובים לא פחות? זאת לא פגיעה בחוסן הלאומי? ואם כבר טלוויזיה: למה כשנטפליקס העלתה מחירים לא זינקנו להתקפה?
הציבור החילוני מתפעל מהכוח הצרכני של החרדים, שיודעים להתאחד ולצאת למלחמה, נגד כל מי שמאיים על המהות שלהם. החרם על נטפליקס מוכיח שגם החילונים יודעים להגיד "עד כאן" כשעוברים את הגבול.
אם ויתרנו על "ג'פרי דהמר" ו"אמילי בפריז", אנחנו יכולים לוותר בקלות גם על "טונה סטארקיסט", "כריות", "קטשופ היינץ", סבון "דאב", ורשימת המוצרים שמתייקרת רק הולכת ומתארכת. בואו, את פאודה אפשר גם לראות ב"יס" והגלידה של האגן דאז לא פחות איכותית מזו של ג'רי ובן.
היצרניות והיבואניות רואות איך הלחץ על נטפליקס עובד ובאורח פלא, הרושם מהשטח הוא שהסרט "פארחה" לא זמין למנויים בעברית, למרות שהפלטפורמה לא מוכנה לאשר או להשיב לשאלה האם היא זו שחסמה אותו לצפייה. רצוי שיפנימו שהצרכן הישראלי הוא אמנם פראייר, אבל כששודדים לו את הכסף, ומשאירים אותו עם ארנק ריק, הוא יעלה להתקפה שתצא מגבולות הפוסטים המתלהמים לעולם האמיתי. והיא תבוא מאותו המקום ההישרדותי, בדיוק כמו עם נטפליקס.