עושה רושם שראש הממשלה לשעבר, נפתלי בנט שש אלי קרב. בזה אחר זה, שולח בנט מכתבי התראה לפני הגשת תביעת לשון הרע, ובחלק מהמקרים כבר הגיש כאלה, נגד צייצנים ומשתמשים ברשתות החברתיות שלטענתו הכפישו אותו, ביזו את שמו והפיצו עליו שקרים.
חלק מהצייצנים אליהם פנה בנט כבר התנצלו בפניו בפומבי ופיצו אותו בסכום כסף שהוא תרם למשפחות שכולות, וחלק מצהירים כי לא יתקפלו בפני ראש הממשלה לשעבר.
המהלך של בנט אינו טריוויאלי. אומנם התרגלנו כבר לראות ראשי ממשלה כצדדים לתביעות לשון הרע בשנים האחרונות, אך ראש ממשלה שתובע אזרחים פשוטים מן השורה ולא ראש ממשלה אחר לשעבר או כלי תקשורת - זה מחזה די נדיר בישראל וגם בחו"ל.
האם מדובר במסע שתכליתו יחצ"נית-תדמיתית, מה הקשיים עמם צפוי להתמודד הצוות המשפטי של בנט, וכיצד ניתן להניח שיתגוננו הנתבעים?
האיסור על לשון הרע שקבוע בחוק ייעודי שחוקק כבר ב-1965 מתמקד בהגנה על שמו הטוב וכבודו של האדם, על-ידי כך שהוא אוסר לפרסם ביטויים שעלולים להשפיל ולבזות אדם, או להפוך אותו אותו למטרה לשנאה, בוז או לעג. האיסור על לשון הרע חל על התבטאויות בתקשורת ובעיתונות כמובן, וגם על ביטויים שנכתבו או הוקלטו ברשתות החברתיות, כאלה שעברו בקבוצות וואטסאפ ואף על הדהוד הלשון הרע בדרך של שיתוף או ריטווט.
מכאן, אפשר להסיק שגם בטוויטר, שנדמית פעמים רבות ל'כיכר העיר' המודרנית, לא יכול אדם לכתוב את כל העולה על רוחו.
אז איפה עובר הגבול בין ביטוי מותר לביטוי אסור? ברור וטבעי שפוליטיקאי ייאלץ להתמודד עם ביקורת ברשתות החברתיות, בטח ראש ממשלה שנמצא מטבע הדברים במרכז הוויכוח הפוליטי. לכן במקרים שכאלו יש לבחון שלא מדובר ב'תביעת השתקה' (המכונה במשפט אמרקאי: SLAPP). תביעת השתקה היא תביעה שמניעה ומאפייניה למנוע ולהשתיק ביקורת. תביעה שתיחשד לתביעת השתקה תוביל לדחיית התביעה גם אם התביעה היא כנגד אמרה שהיא לשון הרע ואין לאמרה הגנה אחרת בחוק.
כשמדובר בביקורת פוליטית, בתי-המשפט רגישים אפילו יותר לתביעות השתקה. הפוליטיקאי הוא זה שבחר 'להיכנס לגוב האריות', ולא חסרים לו אמצעים להגיב להשמצות נגדו ולהגן על שמו הטוב. הוא יכול להגיע לאמצעי התקשורת בקלות רבה, מקבל במה נרחבת ברשתות החברתיות, וכו'. לכן בתי-המשפט לא ממהרים לקבל תביעות שמגיש פוליטיקאי, בטח כאשר מדובר בבכיר, נגד אזרח מן השורה. בהחלט יש מקום לתהות, מדוע בחר רוה"מ לשעבר בנט להגיש את התביעות נגד צייצנים 'פשוטים' שעסקו בפרשת הבית ברעננה ולא כנגד העיתונאים שפרסמו זאת? אני מניח שגם בית-המשפט יידרש לשאלה הזאת.
לכל אלה יש להוסיף את ההגנות שמעניק החוק. קודם כל, החוק קובע שאם מדובר בפרסום שהוא אמת ושיש בו עניין ציבורי - יש הגנה לאמירה ולא ניתן לתובע בגינה. הפסיקה הרחיבה וקבעה כי אפילו 'אמת לשעתה'- אמרה שעברה את מבחני הנאותות שנקבעו בפסיקה, תהנה מן ההגנה של אמת הפרסום.
עניין נוסף שצפוי לעמוד במרכז הדיונים על התביעות, נוגע להסתמכות של הצייצנים הנתבעים על פרסומים שערכו גורמים אחרים. נשאלת השאלה איזה בדיקות צריך לערוך אדם פרטי שמפרסם מידע ששמע בחדשות או שצייץ מחדש כתבה עיתונאית? אי אפשר לצפות ממנו לעשות בדיקות כמו עיתונאי, וניתן לטעון שאם הוא הדהד מה שנראה לו כמו פרסום מוגן, למשל של כלי תקשורת רציני שפורסם לאחר מתן תגובה, תעמוד לו הגנה טובה.
לסיכום, המשוכה המשפטית שעומדת בפני רוה"מ לשעבר בנט בפרשת הבית ברענננה אפשרית לחצייה, אך ממש לא פשוטה. יהיה עליו להסביר היטב מדוע אין להתחשב בפערי הכוחות בינו לבין הנתבעים, לנמק מדוע לא תבע אחרים שהיו אחראים על הפרסום, ולצלוח הגנות יחסית מבוססות שסביר שיעמידו הנתבעים.
עו"ד ברק קדם הוא מומחה לתביעות לשון הרע במשרד ארבוס קדם צור.