אחרי שבוע שבו התאגידים הגדולים הודיעו בזה אחר זה על העלאות מחירים חדות של מוצריהם, אין דרך אחרת לומר זאת: אזרחי ישראל, אנחנו סובלים מאלימות צרכנית. כמו כל גילוי של אלימות, גם במקרה הזה הכתובת הייתה על הקיר: מדיניות של שנים שאפשרה למספר מצומצם של תאגידים לשלוט בשוק המזון הישראלי, הביאה למצב כאוטי, שבו הפכה הזירה הצרכנית למגרש המשחקים של בעלי ממון, שעושים לציבור הצרכנים כרצונם.
שוק המזון שלנו כבר אינו ציוני. רבים מאלה שמנהלים אותו, אינם אזרחי המדינה וחלק לא מבוטל מהם גם לא גר פה, ולכן הזיקה הלאומית שלו אלינו לא קיימת. בואו נכיר את מי ששולט באוכל שלנו: יוניליוור ההולנדית-בריטית, נסטלה השווייצרית שמחזיקה גם באסם, תנובה שנמכרה לסינים ודיפלומט ושסטוביץ', שבעליהם אמנם גרים בישראל, אך מייצגים לא מעט יצרנים מחו"ל. הם אלה שמחליטים מה נקנה, איפה ובכמה.
לא מאמינים? עובדה, במשך שנים הם מוכרים לנו במחירים מופקעים את מה שבאירופה וארה"ב עולה חצי מחיר, ואנחנו מתלוננים וקונים. מדי פעם קמה סערה תקשורתית והזעם מופנה למותג כזה או אחר, אך גם היא גוועת במהירות בין המדפים - וכי איזו ברירה יש לנו?
כמו בכל מנגנוני האלימות האחרים, בהיעדר מחאה ציבורית אפקטיבית או כאשר אין חקיקה הולמת, שלא לדבר על אכיפה מצד הרשויות, האלימות הכלכלית-צרכנית שמופעלת נגדנו רק הולכת ומסלימה.
כאשר מדברים על אלימות, אנו מצקצקים בשפתיים בעיקר נוכח העלייה במגמת האלימות בכבישים, האלימות במשפחה או האלימות נגד נשים (שכוללת גם אלימות כלכלית, המופעלת מצד בעל ההון בבית, כלפי מי שאין בכוחה להתנגד לו).
בשיחות הסלון, כולנו אומרים שאין מספיק הרתעה ואכיפה מצד הגורמים והגופים שאמורים למגר אותה. אומרים - ובאותה נשימה אנחנו מתלוננים על יוקר המחיה, שמכה בכל בית בישראל ולא מאפשר לנו לגמור את החודש בכבוד, בלי לשים לב שמדובר באקט אלים שבו נתונות מאות אלפי משפחות בישראל בידיהם של גופים מסחריים שעושים בנו כרצונם.
בעיתוי של בין הממשלות, כשלאף אחת מהמפלגות לא היה מצע כלכלי סדור, שאמור להתמודד עם ההתייקרויות הקיצוניות, החליטו החברות לנצל את המומנטום החד פעמי, להעלות את המחירים ביחד בקריצת עין, לכאורה בלי לתאם, כדי לא להיתפס בקלקלתם. הם למדו את הלקח מהמצעד למשרדי הממונה על התחרות לפני שנה ולא בא להם להיתפס שוב - ואפילו רק בעדשת המצלמה (בינינו, שיימינג הוא בינתיים התוצר היחיד של החקירה ההיא. אולי עוד נופתע).
לכאורה, העלאות המחיר של יותר מדי גורמים במשק, נעשו באופן עצמאי, נפרד - ותוך כדי מתן תירוצים שלא עולים בקנה אחד עם הדיבידנדים השמנים שחילקו לבעלי המניות. זה על הנייר. בפועל היה נדמה שהם מחליפים לעיתים רמזים פומביים באשר לכוונותיהם. ובכל מקרה צריך לזכור שכבר שנים הידיים שלהם תקועות עמוק בכיסיו של הצרכן הישראלי ומרוקנות אותם באופן שיטתי, ולמרות היללות, הן מעולם לא הפסידו עליו סנט, רק להפך.
איך יתכן שכל שיטוט בסופרמרקט בחו"ל גורם לנו לבכות מתסכול? התשובה היא היעדר תחרות אמיתית. בשוק חופשי התחרות אמורה לפעול למען הצרכן. בישראל מתקיים משק שמתהדר בתואר "חופשי", אך בעצם הוא ריכוזי עד כאב.
למה ממשלות העולם לא מאפשרות את איבוד השליטה על מחירי מוצרי המזון בארצן, בעוד אצלנו, הרגולטורים בוחרים לעצום עיניים? אולי כי במדינת ישראל יש אינטרסנטים בעלי כוחות עצומים, שחוסמים כל תחרות, בכל הכוח. הם יכולים להיות בעלי עסקים פרטיים או בעלי קשרים במשרדי ממשלה. דוגמא טובה לכך היא התנהלות משרד הבריאות, שעושה הכל כדי לעצור ולשבש את רפורמת ייבוא התמרוקים, שהייתה מוזילה לנו לפחות את הסבון, השמפו והדיאודורנט.
מה שמדאיג הוא, שהמצב יצא מכלל שליטה. לשוק הריכוזי חוליים משלו (ולמען הסר ספק, אין מדובר בקריאה לשוב אליו) אבל שם לפחות יש כתובת אחת: הממשלה. השוק הריכוזי במסווה חופשי שאנו מתנהלים במסגרתו עתה - ונוגע לכיס של כולנו, הוא מתוחכם, מקושר ואלים. נכון, איש אינו מכה אותנו במסדרונות הסופרמרקט, אבל כולנו שבויים במנגנון של אלימות כלכלית שלא ניתנת לשליטה, קל וחומר לעצירה.
הפתרון היחיד הוא פירוק התאגידים במזון. האם זה אפשרי? לפחות על פי ניסיון העבר, כן - גם אם זה קשה. ועדת הריכוזיות פירקה את פירמידות המונופולים הגדולים, משה כחלון עשה את זה בסלולר, שטרום בבנקים, ועכשיו הגיע הזמן לטפל בשוק המזון. רק ממשלה שדואגת לאזרחיה באמת, יכולה להגן עליהם, לא באמצעים ריכוזיים חלילה, אלא בהתערבות חדה ומדויקת שתפקידה להבטיח תחרות אמיתית, שרק היא תשמור עלינו מפני האלימות הצרכנית המשתוללת.