מי אני: מאמינה ואוהבת את מה שאני עושה ומרגישה אחריות להשפיע על המציאות. מעזה, לא חוששת לנסות, גם כשהשביל לא מאוד בטוח. הרבה חושבים שאני אופטימית מדי, אבל אני מפוקחת.
שורשים: משפחתו של אבא עלתה מהעיר ארפוד בדרום מרוקו, בתחילת שנות ה- 60'. סבא היה סוחר. הוא היה רוכב על החמור כל ראשון בבוקר לחנבו וחוזר בחמישי. סבתא הייתה עקרת בית ואחת הנשים החזקות שפגשתי בימי חיי. היום נשים הן קרייריסטיים בחוץ, אבל היא הייתה אישה שעשתה קריירה בבית. היא הייתה דעתנית, חזקה, רחבת לב, ידעה לטוות קשרים עם משפחה, חברים וסוחרים, מיומנויות שלא רוכשים בבתי ספר לניהול.
המשפחה של אמא מקזבלנקה. סבא היה סוחר בדים, איש אמיד, שהיה לו בבית מקווה ובית כנסת, שמתפקדים שם עד היום, וסבתא גידלה את הילדים. היה להם טוב במרוקו. בשנות ה- 90' עשו ניסיון לעלות לישראל, קנו בית בירושלים, אבל לא נקלטו פה היטב וחזרו לשם. שאר בני המשפחה התפזרו בפריז, קנדה וארה"ב.
ההורים עלו לארץ עם המשפחה של אבא, כשהיו נשואים עם ארבעה ילדים. הם רצו לגור בחיפה, קרוב לים. אמרו להם שאם עולים על הגג בקריית גת אפשר לראות את הים ולהגיע לשם ב- 20 דקות של רכיבה על אופניים. הם עדיין מחפשים את הים. אבא וסבא עבדו בבניין, נסעו לבאר שבע בראשון וחזרו בחמישי. באיזשהו שלב אבא פתח חנות בשר שהפכה למכולת בקריית גת.
הילדות שלי: גדלתי במשפחה דתית מסורתית, בדירות שיכון טוריות. ילדות נהדרת בבית חם ואוהב. אבא עבד קשה לפרנסתו ולא הרגשתי מחסור מעולם. אהבתי את תנועת הנוער. הייתי מדריכה בבני עקיבא וזה מילא אותי בתחושת משמעות גדולה ולכן, כשסיימתי את התיכון, היה טבעי לצאת לשירות לאומי של שנתיים בערבה ובטבריה.
לא היו לי שאיפות מדויקות של מה אהיה כשאגדל, היו לי בטחון עצמי ותחושת מסוגלות, שאני יכולה להגיע לאן שארצה, לנהל את העולם. בגיל 14 יצאתי ללמוד באולפנה בערד, אמא מאוד לא אהבה את זה, אבל עשיתי מה שרציתי.
לימודים: למדתי מתימטיקה ולימודי א"י, משהו חופר ומשהו לרוח. לאורך התואר נתתי שיעורים פרטיים, בכתיבת תכניות לימודים ובהדרכת טיולים. היו ימים שבבוקר הדרכתי טיול שנתי, בצהריים השתלמות מורים ובלילה בת מצווה במצדה. אהבתי כל רגע, הבנתי שאני אוהבת לטייל, אבל רוצה להיות משמעותית לאורך זמן וללכת לחינוך הפורמלי.
בני עקיבא: כשסיימתי את התואר היה מבצע שלמה ונפל מסך הברזל, ואריאל שרון בנה אתרי קרוואנים ברחבי הארץ. במשך שנתיים גרתי במכונית ובניתי 200 סניפים של התנועה לעולים החדשים, וחלקם הפכו למדריכים בעצמם. ואז הלכתי ללמד בתיכון "גבעת גונן" שהקימה תנועת העבודה בקטמונים בירושלים, שש שנים משמעותיות שבמהלכן עשיתי תואר שני וילדתי שני ילדים.
אהרון: בעלי, רופא נפרולוג בהדסה, שילוב של שכל וטוב לב. נפגשנו בשנת השירות שלי בטבריה והייתי עסוקה. הוא התגייס לגולני ונפגשנו שוב אחרי שלוש שנים, כשהיה קצין. ליוויתי אותו לאורך השירות ולימודי הרפואה. כרופא כליות, הוא היה הרופא של עמותת "מתן חיים" של הרב הבר. אחרי שהרב נפטר, הוא החליט לתרום כליה, כי הוא חשב שאם אנשים יראו שנפרולוג תורם, זה ייתן לעוד תורמים כוח. יש לנו ארבעה ילדים ואנחנו גרים בבית שמש.
הוראה: החלטתי לבוא לבית שמש ולהקים את חטיבת הביניים העיונית של "ברנקו וייס", שהקים יהודי שוויצרי ניצול שואה. זו הייתה חוויה מאתגרת, כי עד אותה שנה בעיירות הפיתוח היו רק תיכונים מקיפים. הצמחתי את החטיבה העליונה עד י"ב וכשסיימתי, ניהלתי את בית הספר במשך 14 שנים מרגשות.
כשכתבתי את הדוקטורט ניהלתי את רשת התיכונים של "ברנקו וייס" שכללו תיכון בדואי, ערבי, חרדי וקיבוצניקי. המוטיבציה הייתה לייצר שפה משותפת. רציתי להקים בית ספר להכשרת מנהלים.
ראשות העירייה: ב- 2013 הייתה אלי פנייה מהבית היהודי לרוץ לראשון העירייה ותוך כדי התמיכה שלהם עברה למועמד אחר. עזבתי את המרוץ וחשבתי שאני לא יודעת לשחק במשחק הפוליטי, אין לי את היכולת להבטיח ולא לקיים.
ב- 2018, סביב יום העצמאות, התחילו אצלי מחשבות מה המשמעות של מה שאני עושה, וכשהגיעה אלי הפניה לרוץ שוב, היה לי קונפליקט. חשבתי שזה לא יקרה, כי אני אישה וחרדית ולא שייכת לשום מפלגה ואז החלטתי ללכת על זה. החלטתי לא להיות תלויה באף אחד ולהיות שייכת לכולם, וניצחתי. בליל הניצחון חששתי שלא אצליח לתת לתושבים את התקווה שהבטחתי להם.
בית שמש: קיבלתי עירייה גירעונית. תקציב 2018 לא היה קיים והיה הסכם גג שבו הוחלט לבנות כמות אדירה של יחידות דיור בלי מסחר, תעשיה ומוסדות חינוך. הבניה התחילה והיה צורך בהרבה כסף כדי להתחיל לבנות את המעטפת. הייתי צריכה להתאים את העירייה לגודל האוכלוסייה, מ- 20,000 תושבים ל- 160,000 ובמקביל לטפל בפינוי אשפה, חינוך, תרבות וקליטת דיירים חדשים.
לכל זה צריך להוסיף תחלופה של חמש ממשלות ולא היה מבוגר אחראי שעזר, רק במשך שנה הייתה ממשלה יציבה. הקמתי יחידה לפיתוח כלכלי, למרות שהעיר הייתה בהישרדות וזה נשמע תלוש. ואז הובלתי מהפיכה ירוקה עם גגות סולאריים והחלפת תאורת הרחוב ללד, כדי לחסוך חשמל. עשיתי עבודה עם מוקש 106, ניקיון, גינון, לראיין ולעודד חברות עסקיות לבוא לעיר, כי התחרות עם ירושלים, גוש עציון וקריית גת קשה, כי שם מקבלים הטבות.
צמודי קרקע: אני מקימה שכונה של צמודי קרקע שמיועדת לכוחות הבטחון והמשטרה, שכונה ייעודית עם קאנטרי גדול והיכל תרבות ואני בטוחה שהם יחטפו.
חרדים: אני אוהבת את הגיוון בעיר. 55% חרדים ו- 45% חילונים. יש חסידים, ליטאים וחרדים, אבל ציבור החרדים המודרניים רוצה מסעדה טובה, מגרש ספורט, שהילדים ילמדו אנגלית, חשבון ומחשבים ושגם ינהלו אורח חיים חרדי, גדול. חמישית מהתושבים דוברי אנגלית וצריך לתת להם מענה תרבותי ונגישות שפתית.
הדרת נשים: לא שאלת את השאלה הזאת את ראש עיריית ת"א או גבעתיים, ששם נשים בכלל לא התמודדו. היית שואלת את ראש עיריית הרצליה אם עדיין רוצחים אצלו נהגי מוניות או את רון חולדאי אם כולם אצלו הומלסים? יש אצלנו תופעות בקצוות ואני מטפלת בהן. בית שמש קיבלה תדמית שלא מגיעה לה בגלל קומץ קטן.
ייצוג נשים בכנסת: יש 267 ראשי רשויות בישראל, רק 15 מתוכן נשים ושלוש מהן מנהלות רשויות גדולות. כנ"ל בכנסת, רק ששם קל יותר להסביר את זה, כי הציבור בוחר במפלגות שלא הכניסו נשים לרשימות שלהן. ההטרוגניות היא בריאה. אני לא רוצה עולם שינוהל רק על ידי נשים ואצלי בפורום המנהלים יש נשים וגברים ואף אחת מהנשים לא נבחרה בגלל מינה.
צריך להגיד את האמת: אנחנו חיים בעולם גברי. ראש עיר הוא תפקיד תובעני, עם מחויבות גדולה ועבודה של 18 - 20 שעות ביום, כשמרבית הפקידות הבכירה היא גברית. האתגר שלנו הוא לא רק לעודד נשים ללכת קדימה, אלא לעשות שינוי חברתי. השיח צריך להיות עם הילדים והגברים הישראלים.
תעסוקה: מה שיעזור לבית שמש לצאת מהמקום שבו היא הייתה במשך כל כך הרבה שנים, הוא להקים בה מפעלים, בתי מלון והייטק. אנחנו מקדמים שלושה אזורי תעשיה ותוכנית מרגשת בצפון העיר, שיהיו בו גם משרדים ותעסוקה. קיבלנו מהמדינה הטבות של אזור עדיפות לשנתיים, כולל 2023. אני ממוקמת במרכז הארץ, על הכביש הראשי בין ירושלים לתל אביב, חוץ מהמיקום הנפלא והעירייה הנהדרת, יש לנו כ"א איכותי. אמזון, דלויט, אירוקה ופוקס כבר באים.
אייזנקוט: הוא הציע לי להצטרף לפוליטיקה הארצית וסירבתי, כי אני חושבת שבית שמש היא הדבר האמיתי ובמידה רבה היא הבבואה של מדינת ישראל. פה אפשר להשפיע באמת על התושבים. בעתיד? בואי נראה מה יהיה.
פנאי: לשאלה הבאה. בשבת אני ישנה 14 - 16 שעות ומצליחה לדבר קצת עם הילדים.
צופה פני עתיד: בבחירות הקרובות אתמודד לראשות העירייה. בחלק מהדברים שהתחלתי לעשות נראה את הפירות רק בעוד כמה שנים ואני רוצה להיות שם.
