מי אני: אדם פתוח, יצירתי, מעריך ידע והשכלה, בד בבד עם השקעה. הדוגמא האישית מאוד חשובה לי ואיתה הצניעות, לדעת לקבל את האחר, ללמוד ולעבוד בצוות.
שורשים: הוריו של אבא מצ'ורנה בהונגריה. אבא החליט לעלות לארץ עם בן דוד שלו אחרי סיום התיכון, בגיל 18, לפני המלחמה ואיבד בה את כל המשפחה. הוא עבר מקיבוץ לקיבוץ, עד שהצטרף לגרעין המייסד של יחיעם. לפני עשור נסענו אתו לטיול שורשים בהונגריה, כשהקימו בעיר שלו אנדרטה לזכר היהודים שנרצחו בשואה.
אמא נולדה בעיירה קטנה בהונגריה וגרה בבודפשט בתקופת המלחמה וניצלה, כיוון שהייתה חולה בשחפת והייתה מאושפזת בסנטוריום. היא ושניים מאחיה שרדו. אחד מהם הגיע לירושלים, השני הפך לחרדי בנטורי קרתא בלונדון והיא הגיעה מייד אחרי המלחמה ליחיעם. ההורים הכירו בקיבוץ, התחתנו ואחי הבכור היה הילד הראשון שנולד ממש בקיבוץ.
בשנים הראשונות אבא היה לולן, אחר כך עבר להנהלת חשבונות ובגיל 40 החליט לצאת ללמוד, הוסמך כרואה חשבון ועשה ביקורות בכל הקיבוצים. חוץ מזה הוא היה שחקן חובב וכתב למגירה ולאירועים בקיבוץ. אמא הייתה האחות הראשונה של הקיבוץ, תפקיד חשוב בזמנו, כשלא היה רופא זמין, והפניות התנקזו אליה.
הילדות שלי: נולדתי ביחיעם, השני בין ארבעה ילדים, הצעירה היא הסופרת נעמי נאמן. עד סוף כיתה ו' היינו בלינה משותפת, במבנה שבו למדנו, אכלנו וישנו יחד, קבוצה מגובשת של 20 ילדים. בשבילי זאת הייתה חוויה נפלאה, נטולת טראומות.
בכיתה ז' עברנו לגור במוסד עם ילדים מקיבוץ געתון ועברון, ארבעה בחדר. היו בחינות, אבל לא תעודות עם מספרים ולא בגרות. בסוף י"ב עשינו עבודת גמר ברמת סמינריון באוניברסיטה. אני כתבתי על המעבר של קצינים מהצבא לאזרחות ובין היתר ראיינתי את עזר ויצמן. רציתי להיות שדר ברדיו, כי אני מאוד אוהב תקשורת ועיתונות. אחרי שנת י"ג בקן של השמו"ץ ברמת אביב, התגייסתי כחייל וקצין בתותחנים.
קיבוץ: מגיל 13 עבדתי בבננות. עבודה פיסית ומעניינת. בתיכון יצאנו ליום עבודה מלא בשבוע ושלוש פעמים עבודה חלקית שם וכשסיימתי את השירות חזרתי לבננות, אחרי שנתיים הפכתי למרכז הבננות ואז טסתי לעבוד שנה באבטחת אוניות סוחר בחו"ל. כשחזרתי ליחיעם ביקשתי לצאת ללימודים.
ראיית חשבון: הייתי בן 29, התקבלתי למכינה בירושלים ובסיומה רציתי להירשם ללימודי תקשורת ומכיוון שלא היה תואר ראשון בתחום, התפשרתי על כלכלה וראיית חשבון. בשנה האחרונה ללימודים התחלתי לעשות סטאז' במשרד פהאן קנה בת"א. כבר הייתי נשוי עם ילד ועברנו לקיבוץ נחשון שהיה באמצע הדרך. בקבוצת הלימוד שלי הייתה סמדר ברבר צדיק, מנכ"לית בנק לאומי, שכבר אז הבריקה.
ריקי: אשתי, במקור ממעלות, מורה וגננת, שהוסמכה במכללת אורנים, הייתה מורה בבית הספר האזורי בקיבוץ כברי והתמחתה בלימודי שפה, קריאה וכתיבה. היא מולטי טאסק, מוכשרת בחקלאות, ספרות ונגרות.
העבודה הראשונה שלה כגננת הייתה ביחיעם והיא גרה שתי קומות מתחתי. התחתנו ונשארנו ביחיעם. אחרי שגרנו בנחשון ונולד לנו הבכור, ריקי לא הייתה מוכנה בשום פנים שהוא יהיה בלינה משותפת ובעקבות ההתעקשות והאומץ שלה והבעבוע נגדה שהיה מתחת לפני השטח ופרץ החוצה, נגמרה הלינה המשותפת ביחיעם. יש לנו שלושה ילדים, אף אחד מהם לא גר בקיבוץ.
מרכז משק: אחרי שעברתי את בחינות ההסמכה ולפני שנת ההתמחות השנייה, הקיבוץ לחץ עלי לוותר עליה ולנהל את הקיבוץ. זה היה בתקופת הסדרי החוב, כשהמצב הכלכלי שלנו היה קשה וקיבלתי עלי את דין התנועה. ההתנהלות שלנו הייתה בזבזנית ומושתתת על תקציבים ומענקים שנגמרו, ויחד עם אינפלציה גבוהה וריבית נומינלית שהפכה לריאלית, הגיעה ההתרסקות.
חלק מהחוב שלנו נמחק וחלקו הוחזר והיינו צריכים לאמץ אורח חיים שפוי יותר. למשל, רוב השירותים כמו מספרה או מרפאה, היו פתוחים עד שלוש אחה"צ ואפשר היה לקבוע תור רק על חשבון שעות העבודה. בחודש הראשון שלי בתפקיד ניהלתי שיחות עם נותני השירות וביקשתי מהם לפתוח כמה פעמים בשבוע גם אחה"צ כדי להעלות את הפריון וכולם הסכימו, דברים שהיו חופשיים, כמו לקחת אוטו כשמתחשק, הפכו למתוקצבים. זה היה תהליך גמילה לא פשוט.
מעדני יחיעם: ב- 1992 המפעל נכנס למשבר קשה וב- 1993הוקפצתי לשם עם עוד בחור כדי להבריא אותו, ומאז אני שם, במרץ הקרוב אחגוג 30 שנים. אף פעם לא הרגשתי שאני דורך במקום. אתה לא יכול לרחוץ באותו הנהר פעמיים. אם אתה פתוח לחוויות ועניין, האנשים משתנים והסיטואציות. היו לי הצעות ממקומות אחרים במהלך השנים, פעם אחת אפילו ניסיתי להתקבל, בתיאום, לדבר אחר, ובסוף נשארתי.
כשנכנסתי לא ידעתי כלום על תחום הבשר. ביקשתי מהמנהל היוצא להישאר עוד חודש וחצי. עברתי מחלקה-מחלקה, עבדתי שם עד הצהריים ואז נפגשתי עם אנשי האדמיניסטרציה, מראיין, רושם, לומד, שואל איזה שינויים צריך לעשות, סוג של סטאז'. הקמנו מועצת מנהלים עם יו"ר חיצוני והפרדנו את המפעל מהקיבוץ, כדי שיתנהל כעסק כלכלי עצמאי לחלוטין וההחלטות שלו יתקבלו לפי הפרמטרים בשוק. ניהול של חברה ציבורית, בלי להיסחר בבורסה.
עליית מחירים: פנינו ללקוחות שלנו וביקשנו אישור להעלות את המחירים ב - 9.7%. בכל הכנות, העלינו מחיר בפעם האחרונה ב- 2011 ועד לפני שנה לא הייתה סיבה למפעל כמונו לייקר את המחיר. במהלך השנים שכר העבודה עלה ב- 25% , אבל שאר הפרמטרים לא עלו וחברות אחרות ייקרו את המוצרים כי האווירה אפשרה את זה.
החל מיולי 2021, אחרי הקורונה, התשומות עלו מאוד. לפני שנה פנינו וביקשנו לעדכן את המחירון ולא אישרו לנו אותו. עכשיו אין לנו ברירה. אנחנו לא חברה שמפסידה, אבל אנחנו לא רוצים להגיע לשם.
גרין לנטרן: ההחלטה למכור את החברה הייתה נכונה, כי יש בה הגדלת הסיכוי והפחתת הסיכון. ידענו שאם הקיבוץ רוצה למצוא שותף טוב, נהיה חייבים לאבד את השליטה.
הקרן מורכבת מאנשים מוכשרים, עם התמחות במזון עם השקעות בחברות כמו "גד" ו"פלדמן", אנחנו עובדים תשעה חודשים ביחד. מצד אחד הם בעלי הבית, אבל הרצון שלהם שנמשיך לנהל את החברה והסיוע שלהם, נותנים תוצאות. אחרי המכירה וכל כך הרבה שנים שלי בחברה, לא חשבתי עליה במונחים של אבל.
תחרות: מאוד קשה. זוגלובק וטירת צבי הן חברות מאוד טובות, ותיקות וגדולות מיחיעם, וטירת צבי שייכת לתנובה. נתחי השוק של כל אחת מהן הוא כ- 35% כל אחת ואנחנו מחזיקים ב- 15% בלבד. אם עובדים בצורה כלכלית, עם צוות מנהלים ועובדים מקצועי, איכותי ומסור, יש מקום לשלוש חברות. למרות התחרות העזה, אם בזוגלובק יתקעו עם חלק במכונה, אנחנו נשמח לעזור להם, והם יעזרו לנו. עם טירת צבי זה לא יקרה.
חו"ל: יש לנו חברת בת בארה"ב, שרכשנו ב - 2012 בתחום הבקר, יושבת בניו ג'רסי ומאוד חזקה בשוק הכשר. הייצוא שלנו לארה"ב הוא תחת המותג "הוד גולן". כרגע אנחנו לא מייצאים לאירופה, בגלל הגבלות של שפעת העופות והמחסור בעוף שמאושר שם בארץ.
רשתות שיווק: מתנהל איתן מו"מ בקשר למיקומים על המדף. אם השוק הוא מספיק משוכלל, ואצלנו הוא בהחלט כזה, המיקומים מבטאים קודם כל את רצון הרשתות, בהנחה שהן מסתכלות על מפת התחרות והצרכנים, היחסי תן וקח, חוזקות וחולשות, הם גם מביאים לידי ביטוי את הגודל היחסי והתועלת לצרכן. כשנותנים שירות טוב למוצר טוב לאורך זמן, אפשר להצליח עם קוטן יחסי לשמור על מיקומים טובים. גם לחוזק המותג יש משמעות ויש השפעה לעובדה שאנחנו פחות ממפרסמים.
פנאי: התחלתי לרוץ מאוחר, בגיל 58, בגיל 63 עשיתי את המרתון הראשון שלי, ואני חבר בקבוצת "רצי כפר ורדים". בפברואר ארוץ חצי מרתון בים המלח ובגיל 70 אני מקווה לעשות עוד מרתון אחד. אני רץ שלוש פעמים בשבוע שמונה ק"מ ובסופ"ש 10 - 18 ק"מ.
צופה פני עתיד: גרין לנטרן ביקשו ממני להמשיך ולנהל את החברה במשך שלוש שנים ונשארו לי עוד שנתיים ושלושה חודשים ואז אמשיך הלאה. אולי אלך להוראה, ואהיה מורה לילדים צעירים, יכול להיות שארצה לשמש יו"ר פעיל בחברה. את החלום שלי להיות עיתונאי כבר לא אגשים, אבל אולי סוף סוף אשב לכתוב.