איזהו העשיר: בני ברק מנצחת את תל אביב, לא רק בבחירות

במודיעין עילית מוסיפים בכל שבוע גנים וכיתות. האוכלוסייה החרדית גדלה במהירות - בשנת 2019 גרו בעיר למעלה מ-76,000 תושבים ואשתקד היא מנתה כבר יותר מ- 81,000. הביקוש לדירות בעיר שהיא למעשה התנחלות פרטית-עסקית, במרחק 5 ק"מ מהקו הירוק, גואה ללא הפסק.

העיר הוקמה שלא כחוק וללא אישור מדינה רשמי, כשלוחה קטנה בפאתי הישוב מתתיהו, כאילו היא חלק מהישוב מתתיהו (שכן הוקם כחוק על ידי פועלי אגודת ישראל, ממש סמוך לקו הירוק, אבל עדיין מעברו המערבי). שלוחה ועוד שלוחה הייתה לעיר גדולה - מודיעין עילית, הוכרה כעיר בשנת 2008.

מודיעין עילית יושבת על קרקע פרטית, ללא תכנון, ללא תשתיות מקוריות וללא מקורות הכנסה מהיטלי השבחה ומיסוי מקרקעין אחר או מארנונה עסקית משמעותית. העיר ענייה מאוד, אשכול סוציואקונומי 1, הנמוך ביותר בין אשכולות הלמ"ס. העיר מרודה, יש בה עניים בכל אשר תפנו: נערות דוחפות עגלות תינוקות במעלה הגבעות שבחבל בנימין, שרותים מינימליים לאוכלוסייה שמסתפקת במועט, רק בהכרח: מזון ביגוד, קורת גג ותפילות.

ואף על פי כן, נוע תנוע: תוחלת החיים במודיעין עלית היא הגבוהה ביותר בישראל, 87.6 שנה, גבוהה מתוחלת החיים של מודיעין-מכבים-רעות עם דירוג סוציואקונומי 9, שבה תוחלת חיים של 86.5 שנה.

איך ייתכן כי תל אביב העיר הנחשקת בה גרים קרוב ל-460,000 תושבים עם דירוג סוציואקונומי 8 רק עם תוחלת חיים של 83.1 שנה, 4.5 שנים פחות מהעיר הענייה ביותר בארץ ישראל? האם בכלל יש תקפות לדו"ח העוני של הביטוח הלאומי ששוב פורסם בתחילת החודש?

במשך שנים נאמר ומקובל על הכל כי לאוכלוסייה שאין לה נגישות לשרותי בריאות מיטביים, אין השכלה אקדמאית או לפחות תעודת בגרות, שאין לה מיומנויות התואמות צרכים של חברה מודרנית מתועשת ומתקדמת כמו ישראל, שאין לה מודעות לשמירת הבריאות ואיכות הסביבה - תוחלת החיים שלהם נמוכה. תמוה, מודיעין עלית הוכיחה את ההפך.

אולי נקודת תוחלת החיים אינה המדד המערבי הנכון לבחינת פרמטרים של ערים וישובים? ניקח לדוגמא את העיר הדרומית המופגזת בכל סיבוב לחימה מול החמאס ברצועת עזה. אשקלון היא העיר המתפתחת ביותר בישראל שמספר תושביה נוסק בימים אלה לכיוון 170,000 איש ובנייה בכל פינה, לגובה - כן בפריפריה ולגובה - לניצול יעיל של משאב הקרקע. המדד הסוציואקונומי באשקלון הוא 5 מתוך 10 -, וראו זה פלא: תחושת הדיכאון בקרב תושבי העיר, עפ"י סקר של הלמ"ס עבור בני 20 ומעלה, היא רק 19.4% לעומת 25.1% בתל אביב או בעיר המבוקשת רמת גן עם דירוג סוציואקונומי 8 שם תחושת הדיכאון בקרב הציבור 21.6%.

מיהו עני? מי שאינו מרוצה מהדירה בה הוא גר המשמשת קורת גג, לא כך חשבתם? לא כן? בבית שמש, אחת הערים העניות בישראל, עם מדד סוציואקונומי 2 בלבד, ממש קרוב לתחתית ועם שיעור אדיר של אוכלוסייה החרדית המאכלסת אותה, מזרמים שונים, שביעות הרצון מדירת המגורים בקרב החרדים מגיע ל-85.6% זה ממש קרוב לשביעות הרצון של תושבי רחובות עם מדד סוציואקונומי 7, שבה שביעות רצון מהדירה בשעור של 85.5%.

אז מיהו העשיר? אולי מי שמרוצה מההכנסה שלו. אין מדד טוב מכך, כל מדד הביטוח הלאומי בנוי על זרמי כספים בלבד. אנו חושבים כי יותר הכנסה כספית פירושה יותר טוב לתא המשפחתי, הלא כן? ובכן, בסך הכל במדד הארצי רק כ- 67.2% מרוצים מההכנסה הכספית שלהם, השיאנים הם תושבי רחובות בקרבם 71.5% מרוצים מההכנסה.

במקום השני תושבי כפר סבא, שם מרוצים מההכנסה 70.7%, עיר עם עם דירוג סוציואקונומי 8, סביר לחלוטין. במקום שלישי בשביעות הרצון מההכנסה היא פתח תקווה עם דירוג סוציואקונומי 7 ומקום רביעי, לא תאמינו, תושבי בית שמש עם שעור של 69% המרוצים משכרם, הם ממש לא מרגישים עניים למרות כלי המדידה של הביטוח הלאומי.

בתל אביב מרוצים פחות מההכנסה, רק 66.7% מרוצים מהכנסתם, מתחת לממוצע הארצי. אולי כי בעיר ללא הפסקה נשארים רעבים לכסף והון באופן תמידי. בסופו של דבר מי שמאושר ויש לו שביעות רצון מהחיים, לבטח אינו מרגיש עני כפי שהביטוח הלאומי מבקש להציג.

שביעות הרצון מהחיים (בכלל) בממוצע ארצי, עומדת על 89.3% מקרב התושבים, אבל בבני ברק הענייה - עם דירוג סוציואקונומי 2 - שביעות הרצון היא 96.4%, בראשון לציון וחיפה עם דירוג סוציואקונומי 7 שביעות הרצון מהחיים 93.7% ו-92.2% בהתאמה, בבית שמש הענייה 91.3% עם שביעות רצון מהחיים.

כלומר שביעות רצון מהחיים אינה קשורה בהכרח לדירוג הכלכלי, הפיננסי. בכפר סבא, להזכירנו עם ציון 8 במדד הסוציואקונומי, רק 88.5% עם שביעות רצון מהחיים. אולי הפתרון לחיים טובים טמון במעורבות חברתית? בממוצע הארצי 21.2% עוסקים במעורבות חברתית, בבני ברק 45.5%, בבית שמש 23.1%, ברמת גן 27.1% - והפעם תל אביב מצטרפת לחבורה עם 28.6% במעורבות חברתית. בכפר סבא לידיעתכם רק 17.7% נמצאים במעגל המעורבות החברתית.

האם לא הגיע הזמן לבחון עוד פרמטרים בדו"ח העוני ולא רק הכנסה למשפחה, הכנסה לנפש תקנית? הדו"ח של הביטוח הלאומי שפורסם זה עתה לשנת 2021 הוא מעין חזרה על דו"חות של שנים עברו. מתפרסם דו"ח, מופיע בחדשות וכהרף עין נעלם כלא היה, אולי מפני שאינו מביע דבר וחצי דבר של ממש בכל הנוגע לפעולה, תוך ניתוח נכון של המצב במלים ישרות ואמיצות.

אין איש שעיניו בראשו ומאמין למתודולוגיה של הביטוח הלאומי שמצאה כי בשנת 2021 היו בישראל 1,950,000 עניים. אף אחד אינו מאמין כי יש 853,800 ילדים עניים בישראל, מהסיבה הפשוטה שהנתונים נכונים עפ"י המתודולוגיה העכשווית המיושנת, שחייבים לשנותה בכדי לקבל נתונים יותר נכונים ועל מנת שנוכל לעקוב באמת מקרוב אחרי העניים והנזקקים.

הדו"ח מציין כי דווקא העלייה בפעילות הכלכלית בשנת 2021 בשיעור של 8.3%, לאחר השנה הגרועה שחווינו ב- 2020 בשל נגיף הקורונה (עם הצטמקות של התוצר ב-1.9%), היא שהביאה לכך שתחולת העוני ירדה ואי השוויון ירד, בגלל שציבור רחב יותר חזר לעבודה, לעתים בשכר נמוך מזה שהיה לפני הקורונה.

הממשלה הסירה חלק מהתמיכות הכספיות לאחר תקופת הקורונה, העוני עלה בשעור קל בקרב העשירונים התחתונים, מזערית. מה שברור כי הממשלה סייעה ויכולה לסייע כדי למנוע גלישה לעוני בזמן משבר, כמו בתקופת הקורונה, אך לטווח ארוך תעסוקה עם שכר הוגן הרבה יותר מועילה.
הממשלה יכולה לתמוך ביעילות בחילוץ ממעגל העוני בעיקר באמצעות תקציבים להכשרה מקצועית בכדי להעלות את שכר העובדים שלא משתכרים היטב מפני שאינם מיומנים.

ככל שיהיו מיומנים יותר, שכרם יעלה. דווקא היום כאשר המשק נמצא קרוב לתעסוקה מלאה, זו הזדמנות לדחוף עוד יותר להכשרה מקצועית מיטיבה, באופן שמעסיקים יוכלו להפיק יותר מכל עובד תמורת שכר גבוה יותר ומתגמל. בכדי למנוע עוני מתרחב אפשר לעודד גם בני 65 ומעלה לעבוד, אפילו חלקית. בצד זה הקצבאות לזקנים שמתקשים להימנע מכניסה למעגל העוני, חיוניות, כמו גם לנכים, שתי אוכלוסיות שבקרבן גם דחיפה לתעסוקה לא בהכרח תסייע.

זה המקום לבצע העברות חד צדדיות, כלומר יותר קצבאות ביטוח לאומי, בשפת העם. צעד בכיוון זה עשו ראש הממשלה ושר האוצר בתחילת החודש: קצבאות הנכות יעלו בשעור של 9.8%, מרבית הקצבאות יעודכנו ב-5.3% עפ"י עליית שעור המדד, בכדי למנוע שחיקתן הריאלית.

כבר שנים רבות אני מזכיר כי העוני בישראל נמדד באופן יחסי: הוא מוגדר כמחצית מחציון ההכנסה נטו לנפש תקנית, קו העוני היה בשנת 2021 נטו למשפחה ממוצע של 15,748 שקל, הכנסה נטו לנפש תקנית היא 6,769 שקל. כמובן היות שהעוני יחסי, הרי ככל שהשכבות החזקות משתכרות יותר, כגון בהייטק, ההכנסה החציונית נטו לנפש תקנית עולה, ואלה שנמצאים למטה הופכים לעניים, הגדרתית, למרות ששכרם עלה ואפילו רמת החיים שלהם עלתה. נכון שזה אבסורד, אבל יחסית לאלה ששכרם עלה בחדות הם נשארים מאחור והופכים בהגדרה של הביטוח הלאומי לעניים, למרות שמצבם שופר.

עוד חולשה בניתוח של הביטוח הלאומי היא שאין הוא לוקח בחשבון וזוקף רכיבי הכנסה בעין, כפי שהיה צריך לעשות בכדי להגיע להגדרה מדויקת של העוני. הכנסה בעין היא הכנסה עקיפה חוסכת הוצאות, לא בכסף ישיר עפ"י הביטוח הלאומי.

דוגמאות להכנסה בעין; שווי הסעות תלמידים לבית ספר, שווי ארוחות חינם, שווי דמי לימוד מסובסדים לעומת דמי לימוד רגילים במגזר הכללי, שווי ביגוד שמקבלים מהמעביד, שווי מתנות ורכב לפעילות מסוימת, לא רכב צמוד, אלא לפעילות העסק או הארגון, שווי ההכנסה מהון והכנסה הכספים שמקורה לא מהביטוח הלאומי, כגון משכר דירה, הכנסה באמצעות גמ"חים, הנחות אדירות מתשלום ארנונה לרשויות המקומיות למשפחות מרובות ילדים או זקנים או עולים.

עפ"י הביטוח הלאומי, למשפחה של חמש נפשות, שהן 3.75 נפשות תקניות, נדרשים 10,684 שקל לחודש, כל נפש בשוליים עולה עוד 1,567 שקל. ברור כי ההוצאה בגין נפש בשוליים נמוכה לעומת נפש אחת. ברור שבסכומים אלה אין סיכוי לחיות, לכן ישנה מערכת תשלומים והטבות לחלק גדול מהאוכלוסייה גם לא באמצעות הצינורות עליהם מצביע הביטוח הלאומי.

למרות שהמלצות הביטוח הלאומי סבירות בכל הקשור למתן קצבאות למי שאינו פעיל כלכלית ועזרה לחלש שאינו יכול לעשות יותר ממה שהוא עושה, חייב הביטוח הלאומי לפתח מודלים חדשים שיתבססו לא רק על הכנסה כספית, על העושר. צריך להתבסס יותר על האושר ועל שביעות הרצון, תוחלת החיים, הנגישות לשרותי רפואה והזכות, גם של זקנים, לידיעה והבנה של אוריינות דיגיטלית המאפשר רמת חיים גבוהה יותר. כך גם בנוגע לאפשרויות עבודה לזקנים ואחרים בעלי רצון, אפילו בשוליים.

אפשר לראות כי השימוש באינטרנט נעשה כבר על ידי 90.3% מהאוכלוסייה. בבית שמש, חדרה ובאר שבע 89.2%, אפילו בני ברק עם 68.6%. הצעד הבא הוא נגישות למחשב ביתי, שעדיין משאירה רבים מאחור, רק 80.6% מבתי האב משתמשים במחשב בבית. המהפכה הדיגיטלית היא המפתח לחברה יותר שוויונית, מעבר לתעסוקה ותשלומים ממשלתיים.

כמובן שהגיע הזמן לעבור לבחינת הגדרת עוני חדה: עוני אבסולוטי, לקבוע סל של צרכים למשפחה, שאם אין כסף לממנו, המשפחה או הילדים עניים. סל שאפשר לעדכנו מדי שנה. שיטת מדידת העוני האבסולוטי פועלת בצפון אמריקה, אולי הגיע הזמן לבחון אותה מחדש מול השיטה של העוני היחסי.

ברגע שיהיה פרסום של עוני אבסולוטי, הציבור יוכל להתייחס לכך ביראת קודש ולחפש דרכים להפחית את מספר העניים הסובלים באמת בחיי היום יום, בניגוד למספר העניים המוגדרים ע"י הביטוח הלאומי ולאו דווקא מרגישים כך.