רפורמה ומאבק: מה היה קורה לישראל לו הייתה מנייה?

אפילו על רקע השביתה היום, הרי שאם ישראל הייתה מניה, המשקיעים עדיין היו מסמנים V על סעיפי האיתנות הפיננסית, צמיחה עתידית צפויה, ויכולת החזר החוב, לעומת זאת, הם היו נשארים עם סימני שאלה בנוגע לאפשרויות לקיים את הפוטנציאל הטמון בהשקעה נוכח הוויכוחים הפנימיים ההולכים ומתעצמים - לפחות כפי שמשתקף בשיח המקומי.

שליליות המשקיעים בכל הנוגע לישראל, בניגוד למה שחושבים, אינה מגיעה מאיומי חלקים בהייטק להוצאת כספים מהמדינה. אלה מצטיירים בעיני לא מעט כלכלנים יותר כספין מאשר אמת כלכלית, שכן רוב חברות ההייטק הישראליות אמנם נהנו משוויי גבוה, אך לא מרווחים.

מיסים, לפיכך, המדינה עדיין לא מקבלת מרובן, ועד האקזיט המיוחל, שאולי יכניס בעתיד לקופת המדינה מיליארדים - עוד יהיו פה כמה מערכות בחירות. צריך להבין שישראל, כמדינה וכחברה, לא רק שאינה מקבלת כספים אדירים מענף ההייטק, אלא גם נותנת - והרבה: החל ממענקים (רשות החדשנות), דרך הלוואות (בנקים), ועד השקעות (אנג'לים ישראליים ומוסדיים).

תחושת הספין מתחזקת כאשר מוצאים כי השוק העיקרי של רוב חברות ההייטק נמצא כלל בארה"ב ואירופה, ובהן נמצאים גם רוב עובדי החברות - ולא רק ישראלים. אלו האחרונים נמצאים בחו"ל כתוצאה מ"רילוקיישן", שלא התחיל עם הרפורמה/המהפכה המשפטית, ונמשך מזה שנים כתוצאה מצורך החברות לגעת בשווקי היעד.

אך אל לנו לזלזל בכדור השלג שהחלו חלק מההייטקסיטים לגלגל לכיווננו, שכן תעשיות מסורתיות רבות ניזונות מהם, כדוגמת הנדל"ן המשרדי, מסעדנות, הדרכות, שרותי אבטחה וניקיון, ליסינג, ועוד. וזאת לצד התעשיות שנהנות מהשכר הגבוה יחסית של עובדי התעשייה כדוגמת הנדל"ן למגורים, התיירות ואחרות.

ירידה במחזורי האחרונות תפגע בתמ"ג (תוצר מקומי גולמי) של ישראל ותרחיב אף יותר את הפערים הכלכליים הקיימים בחברה הישראלית. ירידה בצמיחה גם תאותת למשקיעים כי ישראל נמצאת בכיוון כלכלי מוטעה, ותגדיל אף יותר את כדור השלג המתגלגל.

החשש הוא כי מיליארדי דולרים שהוזרמו לישראל יחזרו למדינת המקור והדבר יפגע ביכולות הבנקים להעניק אשראי לחברות השונות במשק, שיורידו עוד יותר את יכולות הצמיחה של ישראל.

אם לא די בכך, איום בריחת המוחות, עליו מדברים עוד משנות ה-90 וישראל נלחמה ונלחמת בו מאז, עשוי לבצע קאמבק ואף לרדת בכמה בסולם הגיל תוך שהוא מחלחל לבני הנוער (מלש"בים בחלקם, בדרך ליחידות המודיעים המובחרות ביותר) הערים לשיח הציבורי.

הדבר יפגע משמעותית בעתידה הכלכלי של ישראל, לא רק בגלל הירידה לטמיון של המיליארדים שמושקעים היום בחינוך.

הסנטימנט השלילי שלוחץ את מחיר "מניית" מדינת ישראל מטה, לפיכך, נובע בעיקר מהסדקים ההולכים ומתרחבים בחברה הישראלית, מאשר מהחששות העלומים להוצאת כספים כאלה ואחרים (שתמיד יצאו, חזרו, וימשיכו במעגל זה על פי כדאיות כלכלית).

החשש האמיתי לכספים הוא חוסר היציבות החברתית, שעלולה להוביל לנסיגה כלכלית ולהשיג את ישראל מנתוני פוטנציאל הצמיחה שלה. מכאן גם נולדה נבואת הזעם להורדת דירוג האשראי של המדינה.

העלייה חזרה לנקודה ממנה תרד ישראל תהיה קשה, אך קשה יותר יהיה לנסות ולשחזר את פוטנציאל הצמיחה שממנו היא נהנית כיום והוספת מעכבי צמיחה כדוגמת הורדת דירוג האשראי, עלולים רק להאריך את המסע.

הדבר יעלה לכולנו, ובעיקר לילדנו, באיכות החיים: כלל התהליכים הכלכליים שהחלו בשנים האחרונות ייסוגו גם הם לאחור, ביניהם למשל הכרזת המאבק על הגופים הגדולים השולטים במשק ומוגדרים בשם הכוללני "מונופולים".

אז מה צריך לעשות? קודם כל להוציא את הכלכלה מהשיח המתנגח. סנטימנט כזה או אחר כלפי הרפורמה/המפכה המשפטית אינו צריך להיות מושלך על הכלכלה הישראלית.

הקושי להתלכד סביב מדורת השבט עם בחירת מנהיג חדש (או ישן, אפילו הוא בעייתי), אינו צריך להוביל את המנצחים לשנות את כללי המשחק, בוודאי שלא לגרום למפסידים "לשרוף את המועדון". זה לא מאוחר: כדור השלג אמנם החל להתגלגל, אך עדיין לא גדל לממד שיחסל כל חלקה כלכלית טובה שתקרה בדרכו.

בימים שבהם כל עיקרון פעוט הופך לאידיאל נשגב, זה אולי קצת לא פופולרי להעמיד את הכסף מעל למה שנתפס לכאורה כ "ערכים", אבל רווחה כלכלית היא בהחלט ערך חשוב במדינה מתוקנת ולפיכך, למען ילדינו עלינו להסכים: הכלכלה אינה חלק מהוויכוח, אלא הבסיס המאפשר את הפריבילגיה לקיים אותו.