מרד החמורים: היום שבו לציבור הפראיירים פשוט נמאס

לחמורים נמאס. נמאס להם להיות נחמדים, מנומסים וכנועים, לעבוד מצאת החמה עד צאת הנשמה, לשלם מיסים, להתגייס למילואים, ולשאת את הכלכלה הישראלית במעלה הדרך התלולה. אל תלכו שולל אחרי התיאורים הפנטסטיים שמוכרים לכם. לא מדובר בקטר מפואר שמניע את המשק, אלא בחיה פשוטה, לא נאה במיוחד, שרתומה לעגלה הלאומית וממשיכה ללכת למרות הקושי, מתוך נאמנות, אמונה בצדקת הדרך והקרבה.

ההיסטוריה לא נתנה לחמור את הכבוד המגיע לו כחיה אינטליגנטית, לעיתים יותר מהאנשים שנוהגים בו, והתייחסה אליו כאל יצור טיפש, עיקש ומיותר. עכשיו כוח הסבל שלו נגמר. בחודשיים האחרונים הזלזול שספג הפך לפיסי. מאז בחירתה של הממשלה הנוכחית הכו בו נבחריה שוב ושוב והוא לא יכול עוד. בניגוד לסוס, שמרצה את בעליו, לחמור יש קו אדום שלא יחצה, וכשיתקרב אליו הוא יתקע את פרסותיו עמוק באדמה ולא יזוז ממקומו.

וזה מה שאנחנו רואים עכשיו, את מרד החמורים. הם אולי לא הרוב במדינה, אבל הם הרוב מוחלט של המגזר הייצרני ומשלמי המיסים, מגש הכסף של המדינה הזאת בכל המובנים. המחאה שלהם לא באה ממצוקה כלכלית, בעיית דיור, תלונה ספציפית כזו או אחרת, שאפשר לפתור בעוד תכנית של "מחיר למשתכן" או תוספת של כמה מאות שקלים למשכורת. המחאה שלהם לא תלויה בחומר, אלא באידיאולוגיה.

החמורים מבקשים שיספרו אותם ושלא ידרכו להם על הראש. המרד הזה צריך היה לפרוץ כשממשלת השינוי הייתה בשלטון, כי הייתה להם ציפייה שהממשלה החילונית, ליברלית, קפיטליסטית (ברובה), תדאג להם, לפחות כמו שהממשלה הנוכחית דואגת לבוחריה על מלא. אבל אפילו ערמת חציר יבשה לא זרקו להם בנט ולפיד.

אבל הסאה נגדשה כשממשלת הימין בחרה לחגוג את ניצחונה בהטרלה והצקות מכוונות: מינוי אבי מעוז במשרד החינוך, הגדלת קצבאות לבחורי ישיבה, פסקת ההתגברות, חוק דרעי 2. פתאום גילו החמורים שהם סוחבים עכשיו 20 חרדים ו- 20 ערבים, וכבד להם. הרפורמה המשפטית הייתה הקש ששבר את גב החמור וגרם לו להשתולל, עיוור מכעס ומתחושת חוסר צדק.

עכשיו לא משנה אם מהלכי הממשלה טובים או לא, אם צריך פיקוח על מערכת המשפט והפרקליטות. המוחים נמצאים בשלב שבו האוזניים אטומות והפה צורח שנמאס. חברי הקואליציה חטאו בחטא ההיבריס, היו שיכורים מניצחון, ובמקום לשעוט קדימה ב- 200 קמ"ש ולדרוס כל ערך בדרך, הם היו יכולים למנן את השינויים שרצו - ולזכות ברובם. וזה יכול עדיין לקרות, אם יורידו את הרגל מהגז, יעצרו בצד, ישתו קפה וירגיעו את הכאוס.

הבעיה הכי גדולה שלנו כרגע, היא שהמנהיג התעייף. פעם נתניהו הוא היה דופק על השולחן ובמילה אחת משליט סדר. גם המבקרים הגדולים ביותר שלו קראו לו "מר כלכלה", אחרי שכיהן בהצלחה כשר אוצר (לא היה שר אוצר שפגע בקצבאות לחרדים כמוהו). אבל משום מה, היכולות שלא לא באות לידי ביטוי עכשיו - וכשאין מנהיג לעם, יש אנרכיה משני צדי המתרס.