מערכות יחסים הן, מטבען, עניינים אישיים שפרטיהם אינם ידועים לאנשים אחרים, אולם בבתי המשפט לענייני משפחה נחשפות מדי יום התרחשויות אישיות שאינן סטנדרטיות בהכרח. כזה הוא המקרה שנדון בפסק דינו של השופט ארז שני מבית המשפט לענייני משפחה בתל אביב ואשר עסק ביחסי קרבה מיוחדים שהתקיימו בין רופא ואחות ובין המטופלת שלהם.
לאחר שהמטופלת הלכה לעולמה התברר שהיא הותירה צוואה בה הורישה את כל רכושה לרופא ולאחות, בחלקים שווים ביניהם. בתה היחידה של המנוחה הגישה התנגדות ודרשה לקיים צוואה מוקדמת של המנוחה, שנחתמה כמעט 20 שנה לפני כן ובה נקבעה היא כיורשת היחידה, בטענה שהצוואה האחרונה לוקה בפגמים שאינם מאפשרים את קיומה, וכן כי במועד חתימתה אמה המנוחה לא היתה כשירה משפטית לעשות זאת ועשתה זאת רק בשל השפעה בלתי הוגנת מצד הרופא.
"סיוע או מידת חסידות אינם השפעה בלתי הוגנת"
הטענות אודות הפגמים בצוואה, וכך גם הטענות אודות היעדר כשרותה של המנוחה לצוות, נבחנו ונדחו בפסק הדין המפורט היטב, כדרכו של השופט שני אשר סקר ובחן גם את מערכת היחסים שהתקיימה בין המנוחה והרופא. מערכת זו הוגדרה ע"י השופט שני כ"מערכת יחסים אשר היתה קצת מעבר למערכת יחסים מקובלת שבין רופא לפציינט" וזאת בהתחשב לא רק בהיקף המפגשים, אלא גם משום שבבית המשפט התברר שהרופא התגורר בדירה ששכר מן המנוחה.
אלא שהתברר עוד שמרפאתו של הרופא היתה קרובה מאוד למקום מגוריה של המנוחה, וכי המנוחה בהחלט מצאה אצל הרופא גם אוזן קשבת, וממילא לא סבלה משום קושי בניידות או בעצמאות ואף ביקרה רופאים אחרים.
השופט שני לא התעלם מכך שלא מדובר בידיד סתם אלא ברופא, ובעניין זה קבע כי "הגם שמדובר בבעלי מקצוע סיעודים/רפואיים שניתן בקלות לסבור כי אלו יהיו במעמד בו יגרמו לאדם נזקק במידה מסוימת לפתח תלות בסיוע, במקרה זה לא הוכחה כל אינדיקציה על תלותה של המנוחה במי מהם בתקופה שלעת עריכת הצוואה, בניגוד לעובדה כי המנוחה נעזרה במי מהם, הן לטיפול, הן לצורך פעולות יומיומיות כאלו או אחרות והן לחברה"; על אף שהתרשמות בית המשפט היתה כי האחות "היתה בעלת נוכחות ממשית בשגרת יומה של המנוחה" עדיין, לאור ניתוח עובדות נוספות אודות נסיבות חייה ואופיה של המנוחה, הגיע השופט שני למסקנה כי לא התקיימה השפעה בלתי הוגנת ואף קבע כלל לפיו "סיוע או מידת חסידות אינם השפעה בלתי הוגנת".
עורכי הדין דניאל פרידנברג ואוהד הופמן ממשרד "הופמן & פרידנברג" המתמחים בענייני משפחה וירושה מסבירים כי "מדובר בפסק דין חשוב אשר מציב גבול ברור בין יחסי חברות הנוצרים על רקע היכרות מקצועית ובין האפשרות כי אלה ישמשו בסיס לטענות של השפעה בלתי הוגנת. לא ייתכן כי כל בעל מקצוע אשר יגלה אמפתיה ויסייע בצורה אנושית למי שפונה אליו, ייחשב בעתיד כגורם עוין שיפריע לקיים את רצונותיו חופשיים", מסבירים עוה"ד פרידנברג והופמן. "קביעה שכזו תוביל לכאוס חברתי - כל מי שירצה להושיט עזרה ולגלות אנושיות יימנע מכך רק בשל החשש מהאשמות עתידיות. כמו בכל תיקי הירושה, קשרים בינאישיים לא נבחנים לכשעצמם אלא במסגרת המכלול הנסיבתי הכולל".