גנדי, מרטין לותר קינג, ורבין כולם חתרו לפשרה עם הצד השני, וכולם שילמו על כך בחייהם. בעתות מלחמה, מסתבר, הסכנה לאנשי שלום ופיוס מגיחה דווקא מבית. להבדיל, מתנגדי ההפיכה המשפטית שיסכימו עכשיו להידבר כנראה לא מסתכנים ברצח ממש - אבל רצח אופי כמעט מובטח להם (ראה ערך גיורא איילנד'). תופעה זו מלמדת על סכנה לא רק לשמם הטוב של אנשים טובים, אלא למאבק כולו.
ההתנגדות העממית להפיכה המשפטית מדהימה וצודקת. היא פסיפס של מקצועות, גילאים וזרמים, מכל חלקי הארץ, שנשפכים לרחובות עם זעקה אחת מלכדת: ד-מו-קרט-יה! אני שם: במוצ"ש בקפלן, ובהפגנות מול הכנסת ובית הנשיא. האורגניות והספונטניות הם שנותנים לתנועה את העוצמה שלה, אבל גם את נקודת התורפה: אין רשימת דרישות מוסכמת על המפגינים, ואף אחד לא מוסמך להידבר בשמם.
כתוצאה מכך מתנגדי 'הרפורמה' שמוכנים לבוא בדברים עם הצד השני, מהססים. אין להם - כי אין לאף אחד - מעמד של מייצגי המאבק, והכשל הזה עלול לסכן את המפעל כולו. שכן הניצחון הוא בהישג יד - עוצמת המחאה יצרה צורך אמיתי בצד השני להתפשר - אבל בהעדר הנהגה מוסכמת, חלקים במאבק פוסלים כל ניסיון להידברות כהתרפסות צ'מברליינית.
בתגובה להתקפות שכאלה - בתופעה שידוע כ'ספירלת השתיקה' - קולות מתונים בוחרים לצנזר את עצמם, מה שמשאיר את הבמה לקולות פחות פרגמטיים. ראיתי את זה מקרוב כשהשתתפתי בפגישות 'סודיות' עם הצד השני. היו לא מעט כאלה בשבועות האחרונים, ובעקביות חברים למאבק ניסו להרתיע משתתפים, האמיצים שהגיעו דרשו אנונימיות, וכשיחידי סגולה - דוגמת יובל אלבשן - נתנו פומבי להצעות ענייניות, רוצחי האופי עטו, והספירלה התעצמה.
מה החלופה להידברות ופשרה? יש כאלה - כולל בראשות מטה המאבק והאופוזיציה - שחושבים שאם רק נבעיר מספיק את הרחוב, ונעמיד תנאי סף גבוהים מספיק להידברות, הקואליציה תתקפל והחקיקה תגנז. האופטימיים מוסיפים שאם הצד השני בכל זאת ילך עד הסוף, והמדינה תיפול לתהום חוקתי, אזי המשבר יוליד חוקה ליברלית. יש סיכוי לתרחישים האלה - אבל מה הסבירות שלהם? ומה הסבירות שבמקום חוקה ליברלית המשבר יוליד רק שִׁבָּרוֹן?
מעבר לסכנה שבעמדה, יש משהו לא אמין בלזעוק שהחקיקה היא חורבן בית שלישי, ובאותה עת לסרב להידבר על שינויים בה. מי שבאמת מרגיש שהיקר לו מכל עומד לפני כליה, הופך כל סלע, נענה לכל פניה, ומדבר עם כל מי שיכול להשפיע. אני מבין את החשדנות ואת הציניות, הצד השני הרוויח אותם ב'יושר', אבל כשהם עושים צעדים - מגושמים, חלקיים, ומחשידים ככל שיהיו - בכיוון של ריכוך ודחיה, למה לא לבנות על אלה ('כן, אם…') במקום לגחך?
מה צריך להיות היעד של הידברות שכזו? פשוט: שימור הדמוקרטיה. הלוואי שנגיע להסכמות רחבות, אבל כדי למנוע את חורבן הבית לא באמת נדרש שהחקיקה הסופית תהיה מקובלת עלינו. אין שום דבר שהממשלה הזאת עושה שמקובל עלי, ועולם כמנהגו נוהג. ככה זה בדמוקרטיה. מה שנדרש, מה שבשבילו מוצדק להבעיר את השטח, זה צמצום החקיקה למימדים של 'רפורמה משפטית' לגיטימית וקוּנְסִיסִטֶנְטִית עם דמוקרטיה, במקום ה'הפיכה המשטרית' המוצעת. זה היעד, וכל המוסיף גורע.
כל הז'יטונים כרגע על השולחן, ואנחנו מהמרים על כל הקופה. זוהי נוסחה לניצחון מוחץ - אבל גם להפסד טוטאלי. הידברות, מצד שני, זהו ניסיון להוריד סיכונים, ולהמיר את הז'יטונים שצברנו עד כה במה שאנחנו באמת רוצים. אין ערובה שנשיג את היעד בהידברות, אבל הסבירות נראית…סבירה. בכל מקרה, עצם הנכונות לנסות איננה 'כניעה', ואין צורך לעצור את המחאה עד תום ההליכים. אם בשולחן המו"מ המקסימום שלנו לא פוגש את המינימום שלהם - אז חוזרים לשולחן הקזינו, כי כבר אין מה להפסיד. מאידך, אם בהידברות נגיע למשהו שאפשר לחיות איתו, אזי עשינו מהלך של 'מימוש רווחים', אחרי שהשקענו וסיכנו כל כך הרבה.
אין באמור כדי לפטור את הממשלה מהאחריות שלהם. הם לא רק איימו על הדמוקרטיה בצורה שבצדק הקפיצה את המדינה, את תפוצות ישראל, ואת מנהיגי העולם, הם גם הסבו נזקים בלתי נסלחים ללכידות העם, לכלכלתה, לחוסנו של צה"ל, למעמדה הבינלאומי של ישראל, ולאמון הציבור בנבחריה ושופטיה. על כל אלה יש לקוות שהבוחר יבוא דין איתם בבחירות הבאות.
אבל אל לנו לתת לכעס - מוצדק ככל שהיה - להסיט אותנו מהמטרה שלשמה יצאנו לקרב, ומהעובדה שזו בהישג יד. להפך: המחנה שרואה בגנדי, מרטין לותר קינג, ורבין מודלים לחיקוי, צריך עכשיו לחקות אותם. מקום טוב להתחיל זה עם צוואתו של רבין:
"אם אין ברירה, אם חרב חדה מונחת על צוואר…אם הכול מונח על כף המאזניים - אין ברירה, הולכים לקרב…אבל אני אומר אפשר גם אחרת. אפשר לפחות לנסות."
הבה ננסה.
דניאל שרייבר הוא מנכ"ל ומייסד משותף של חברת "למונייד"