הדרך הטובה היותר להפצת הונאה, מעשה רמאות והולכת שולל של אדם אחר, שאחת הנגזרות שלה היא "פייק ניוז", היא ליצור שקר שהציבור יקנה בקלות. יש שטוענים שחברות הסיגריות למשל, שכללו בעבר את תורת ההונאה לכדי אומנות.
למרות שטענות וחשדות נגד נזקי הטבק עלו כבר באמצע המאה ה- 19, והפכו לראיות מדעיות מוצקות במאה ה- 20, טענו חברות הטבק שסיגריות אינן מזיקות לבריאות ושאין שום קשר בינן עישון לסרטן, כיוון שהוא עניין תורשתי. עוד 40 שנים חלפו עד שמדינות המערב הכירו בנזקי העישון וחוקקו חוקים נגד חברות הטבק. כדי למזער נזקים כלכליים, הן פנו מייד לקדם את הסיגריה האלקטרונית. אמנם נזקיה של זאת אולי פחותים, אבל התדמית המתקדמת והעדכנית שהיא משדרת, מגדילה את שיעורי העישון בקרב צעירים ופוגעת בבריאותם.
חברות הטבק לא לבד במשחק בנתונים ומספרים. יש גם חברות תרופות שמשתמשות בניסויים קליניים באופן מניפולטיבי, שמבליט את החלקים שמתאימים להן בסיפור, אך מסתירים תופעות לוואי מסוכנות. כדי לשלוט בנרטיב ולשבש את הפיקוח עליהן, העבירו חלק מהחברות כמעט 50% מהניסויים הקליניים שלהן לסין, מדינה שבה קל יותר לבצע מניפולציות בנתונים. די להיזכר בדיווחים המפוקפקים שהגיעו משם על מספר חולי החולי הקורונה בזמן אמת, שהתבררו כמופרכים ורחוקים מאוד מהמציאות.
את הנתונים שזורמים משם, מעבירות חברות התרופות דרך תועמלנים רפואיים לרופאים אמריקאים, והם משווקים את התרופות לציבור. זאת הסיבה שבארה"ב על כל שישה רופאים, יש תועמלן רפואי, שהוא בעצם איש שיווק מיומן שיודע לדחוף את התרופות שהחברות חפצות למכור. האם הן דווקא הפתרון האידיאלי לצרכי החולים? כבר נוכחנו שלא תמיד.
השוק החופשי?
בדיוק בזה עוסק הספר "תורת ההונאה", שנחשב לאחד הספרים החשובים בכלכלה של הזמן האחרון, ג''ורג' אקירלוף, בעלה של שרת האוצר ג'נט ילן, ורוברט ג. שילר, שניהם זוכי פרס נובל. הם בודקים איך פועלת ההונאה בכלכלה, וטוענים ש"שוק חופשי הפועל לרווחת כולם", הוא רעיון נשגב ואידיאל ראוי, אבל הוא לא קורה מעצמו. כדי לקיים שוק חופשי צריך להילחם עליו, מכיוון שהשווקים נמצאים תחת מתקפות של הונאה שמטרתן לשלוט בשוק.
"כתבנו את הספר הזה כמעריצים של מערכת השוק החופשי", כותבים אקירלוף ושילר במבוא לספר, "אבל מתוך תקווה לעזור לאנשים להתנהל בה בצורה טובה יותר. המערכת הכלכלית מלאה הטעיות, ואת זה צריכים כולם לדעת. כולנו חייבים למצוא השראה להמשיך בדרך למרות הטירוף השורר מכל עבר. כתבנו את הספר בשביל צרכנים שחייבים לעמוד על המשמר מול שלל התכסיסים שמופעלים נגדם".
והם ממשיכים: "במשך יותר ממאה שנה לימדו אותנו פסיכולוגים - בקולות שונים בסגנון ובתוכן, מזיגמוינד פרויד ועד לדניאל כהנמן - שאנשים מקבלים פעמים רבות החלטות שאינן מועילות להן. הם לא עושים מה שכדאי להם באמת, הם לא בוחרים מה שהם רוצים באמת. החלטות גרועות כאלה מאפשרות להם להיות פראיירים, קורבנות של פישינג".
הם מוסיפים ש"פישינג" בשווקים פיננסיים הוא הגורם המוביל למשברים כלכליים, שמובילים למיתונים העמוקים ביותר. איכשהו מצליחים האנשים שמאחורי ההונאות לשכנע את הציבור ש"הפעם המצב שונה", אלא שתמיד יש את מחוללי הרמאות יש את הפראיירים, ויחד הם גוררים את הכלכלה העולמית לעוד משבר ועוד התרסקות של שוק המניות, אבטלה עמוקה ועוני.
המשבר הפיננסי העולמי הנוכחי, שבין הסימפטומים שלו ניתן למנות גם את קריסת הסיליקון וואלי בנק, הוא רק אחד בשורה ארוכה של משברים פיננסים חמורים שעוברת הכלכלה בשלושת העשורים האחרונים, ומה שגרם לו הוא צמצום הרגולציה. הבנקים שואפים למקסם את התשואה על ההון העצמי שלהם, ועושים זאת תוך כדי ניהול סיכוני אשראי, סיכוני ריבית וסיכוני נזילות. תפקיד הפיקוח על הבנקים הוא לוודא שהם לא נסחפים ומגדילים את הרווח והתשואה על ההון בטווח הקצר, על חשבון סיכונים מוגזמים בטווח הארוך.
המשבר הנוכחי מזכיר שורת משברים שידעה ההיסטוריה הכלכלית העולמית, משבר מוסדות החיסכון והלוואות של סוף שנות השמונים, בועת האינטרנט של תחילת שנת 2000, ומשבר החוב של 2008. מאחורי כל אחד מהמשברים האלה עומדת הונאה ספציפית סיפור שקרי וקליט שנוצל לגריפת רווחים קלה על חשבון הציבור.
רגולציה טובה
אבל ישנו סיפור גדול יותר שמאפשר למציאות הזו להתקיים במשך כל כך הרבה זמן.
לטענת מחברי "תורת ההונאה", מאחורי כל המשברים האלה עומד סיפור שקרי אחד גדול, שאיפשר לכל הסיפורים השקריים הקטנים להתפשט. הם קובעים הנרטיב העיקרי הוא הרעיון שקודם עי רונלד רייגן, לפי "הממשלה היא הבעיה". בשם הרעיון הזה, עברה ארצות הברית תהליך קיצוני של ביטול הפיקוח הציבורי על רוב השווקים. הרי אם הממשלה היא הבעיה, צריך להפחית את ההתערבות שלה בשוק החופשי.
כדי להבין עד כמה הפיקוח בארה"ב על שוק ההון חסר שיניים, מספיקה ההשוואה הבאה:
קרן נאמנות בארה"ב מוציאה בממוצע אחוז אחד מסך הנכסים שהיא מנהלת בשנה לפרסום. תקציב הפיקוח עליה על ידי הרשויות, הוא רק אחד חלקי 400 מזה. כאשר כלב השמירה קטן וחלש, משתלם לרמאים לייצר סיפורי הונאה חדשות לבקרים.
למה למרות המשברים הפיננסים החוזרים ונשנים, לא גדל תקציב הפיקוח של הרשויות המפקחות על שוק ההון בארה"ב? הנה ההסבר: הפוליטיקאים בארה"ב נעזרים בתרומות כדי להיבחר. כיסא בקונגרס עולה בין 3 ל 5 מיליון דולר, כיסא בסנאט עולה כ 20 מיליון. הלוביסטים הם הגוף המתווך בין התורם לפוליטיקאי. על כל חבר קונגרס בארה"ב יש כ - 20 לוביסטים, שדואגים לחסום כל ניסיון להגדיל את הפיקוח על שוק ההון מעל סכום של עשרות מיליונים בודדים בשנה.
בשולי החקיקה המשפטית
למה חשוב להדגיש את הנקודה הזאת? כי זו המציאות שמצפה לנו בישראל אחרי שהכנסת תאשר את החוק שמאפשר לחברי כנסת לקבל תרומות. והנה הגענו לקשר שבין "תורת ההונאה" למשבר החוקתי והכלכלי שחווה ישראל. "הממשלה היא הבעיה", היא הגרסה האמריקאית ל"בג"צ הוא הבעיה" הישראלית, ו"בג"צ הוא הבעיה", הוא אחד משני סיפורי המסגרת שפורום קהלת מקדם כבר שנים בכל הכוח, מסרים פשוט וקליטים, לא בהכרח נכונים, שמסבירים את הצורך ברפורמה המשפטית.
ועכשיו לעובדות: בית המשפט לא מתערב בהוצאת התקציב ממשלתי שעומד 480 מיליארד שקל. העובדה שלא היה לישראל תציב במשך שלוש שנים, אינו תוצאה של החלטת בית המשפט, אלא פועל יוצא של ניהול כושל של הממשלה, גם רמת החינוך והבריאות הנמוכה בפריפריה, היא באחריות מלאה של הממשלה.
בית המשפט גם לא התערב באופן אקטיבי בתחום המדיני. הוא לא זה שהקים את ההתיישבות בחברון וגם לא פינה אותה אחרי הטבח של ברוך גולדשטיין. הוא לא זה שחרר מחבלים ולא אסר על עסקאות שחרור מחבלים, אפילו שהתבצעו כנגד דעתם של גורמי הביטחון. ברוב המקרים בית המשפט היה שותף סביל של הממשלה, לעיתים רחוקות השמיע את קולו, אבל לרוב הוא צעד איתה יד ביד.
ההונאה השנייה המשמשת להנעת הרפורמה המשפטית ויש הטוענים גם להפיכה משטרית, היא המאבק באליטות. בדומה למקרה של הסיגריה האלקטרונית, יש לה פוטנציאל מעולה להיקלט היטב. הפערים הכלכליים בין ישראל הראשונה לישראל השנייה גדלים ומאוד מטרידים. אבל גם יריב לוין ושמחה רוטמן מבינים שרפורמה משפטית לא תגדיל את אחוז הזכאים לחמש יחידות בגרות באופקים ובאור עקיבא, או תגרום לחרדים לצאת לעבודה וללמוד לימודי ליב"ה.
"הונאת בג"ץ"
הגרסה הקיצונית של הונאת "המאבק באליטות", מחלק את שופטי בית המשפט על פי מוצאם, אשכנזים וספרדיים. להבין את משמעות הרפורמה זה עניין מסובך. להבין מי נגד מי - הרבה יותר פשוט. משחר ההיסטוריה של מדינת ישראל, העדתיות הייתה נושא נפיץ ורגשי, שקל להתחבר אליו.
אחד העקרונות החשובים בכלכלה נקרא "העדפה נגלית". מדובר בשיטה, המשמשת לניתוח בחירות שנעשות על ידי אנשים, המניחה שההעדפות שלהם ניתנות לגילוי באמצעות התבוננות בבחירות שלהם.
בואו ניישם רגע את ה"העדפה הנגלית" על בית המשפט העליון. כשבוחנים את תשעת המינויים האחרונים לבית המשפט העליון שנעשו בזמן ממשלות בראשותו של נתניהו, רובם אשכנזים, שמרנים, ימנים, עם נציגות יפה של מתנחלים. יוצא שבמעשים, ב"העדפה הנגלית" שלה, ממשלות נתניהו לא עשו דבר כדי לגוון את הייצוג בבית המשפט העליון או כדי לסגור את הפערים החברתיים.
כי בואו נודה על האמת: נתניהו לא צריך לקרוא את הספר של אקירלוף ושילר. את השורה התחתונה הוא יודע יותר טוב מכולם: בפוליטיקה, כמו בכלכלה, סיפורים הרבה יותר חשובים ממעשים.