"אם הייתי יכול לתבוע את השופטים למשפט דיבה, הייתי עושה את זה"

אריה דרעי מחכה היום לפסק דין במה שידוע כ"תיק הציבורי" ולהחלטת נשיא בית המשפט העליון, אהרן ברק, בבקשתו למשפט חוזר במה שידוע כ"תיק הפרטי", או כ"משפט דרעי". הדעת נותנת שאחרי 13 שנות חקירה, הרשעה וריצוי עונש מאסר בתיק העיקרי, הוא ירצה היום להשאיר את הפרשה מאחוריו
ולהמשיך הלאה. והנה, לפני כשלושה חודשים הגיש דרעי, יחד עם ידידו משה רייך, תביעת דיבה בבית משפט השלום בתל אביב נגד מי שהיה ראש צוות החקירה המיוחד (הצח"מ) בעניינו במשטרת ישראל,
ניצב משנה מאיר גלבוע, שהוא כיום מנהל מחלקת החקירות ברשות ההגבלים העסקיים.



כחודש אחרי הכרעת הדין ומיד למחרת גזר הדין, שניתן ב-15 באפריל 1999, התראיין גלבוע בטלוויזיה ובעיתונות ואמר דברים מאוד קשים על דרעי, כמו למשל, שבהתנהגותו ובהתנהגות אנשיו בעת החקירה
"יש אלמנטים רבים של פשע מאורגן". אך תביעת הדיבה של דרעי ורייך נגדו מתמקדת בעניין אחד: דבריו על החשדות - שנחקרו בשעתם על ידי משטרת ניו-יורק - כאילו תאונת דרכים מבוימת ומוזמנת על ידי דרעי היא שגרמה למותה של אסתר ורדרבר, אמה המאמצת של יפה דרעי, ב-28 ביוני 1991. כלומר היא נרצחה. החקירה של משטרת ניו-יורק לא מצאה ביסוס לחשדות, שאף לא נכללו בכתב האישום. אז למה מעלה דרעי את החשדות מן האוב באמצעות תביעת הדיבה?

דרעי מסביר בראיון ל"הארץ", שאחרי הכרעת
הדין ב-99' "גלבוע ואחרים" ידעו שהוא,
דרעי, מכיר את כל "החורים" במשפטו,
פרשיות שונות הקשורות בעד המדינה
במשפטו, יעקב שמולביץ, וידעו שהוא "לא
יישבר מהר, אלא ייצא החוצה וידבר".
ברקע התנהלה אז מערכת הבחירות לכנסת
ה-15, שבה עמד דרעי בראש מערכת הבחירות
של ש"ס והביא אותה להישג של 17
מנדטים.







"לפי דעתי, גלבוע, או מי ששלח אותו -
אני לא יודע, או שהוא הלך לבד - המטרה
שלו היתה לחסל אותי ציבורית, שאני לא
אוכל לצאת החוצה. (גלבוע כאילו אמר:)
'אל תחשבו שהאיש הזה רק גנב, לקח שוחד.
האיש הזה חשוד ברצח'. זאת היתה המטרה
שלו". לדרעי אין ספק שמדובר בוונדטה
(vendetta, נקמת דם) אישית. "זה ברור
לי מעל לכל ספק. זה היה פרויקט החיים
של גלבוע במשך שנים ארוכות. משוטר עלום שם הוא תפס פרסום בינלאומי. עם שאיפות ואמביציות גדולות, הוא
רצה לא רק לשלוח אותי לבית הסוהר אלא גם לדאוג שאחוסל פעם אחת
ולתמיד, כאילו 'אני חיסלתי את ראש המאפיה. את הרוצח'".



גלבוע אמר ל"הארץ", כי "אין טעם להגיב בנושא הזה. בסדר, אז הוא אמר.
כל כך הרבה אנשים אמרו עלי כל כך הרבה דברים. אז אמרו".



"ואז נדלק לי הפיוז"



דרעי הגיש בשעתו, עם רייך, קובלנה פלילית פרטית נגד גלבוע בבית משפט
השלום בירושלים, בעקבות דבריו בעניין תאונת הדרכים של אסתר ורדרבר.
אלא שלפי חוק סדר הדין הפלילי אי אפשר להגיש קובלנה פלילית נגד עובד
מדינה בשל מעשה שעשה תוך מילוי תפקידו אלא בהסכמת היועץ המשפטי
לממשלה, והיועץ המשפטי אליקים רובינשטיין לא הסכים.



רובינשטיין טען, שהתבטאויות גלבוע נעשו תוך מילוי תפקידו כעובד מדינה
- אף כי בשעה שנאמרו גלבוע כבר לא היה ראש הצח"מ. בית המשפט קיבל את
עמדת רובינשטיין והחליט לדחות את הקובלנה. דרעי ורייך עירערו על
ההחלטה בבית המשפט המחוזי בירושלים, אך ערעורם נדחה.



דרעי, כדבריו ל"הארץ", התאכזב מכך מאוד, אך היה עסוק אז בטיפול בבקשה
למשפט חוזר. בינתיים הוא ריצה את עונשו בכלא וכשהשתחרר, החל לארגן את
חייו מחדש. למה בכל זאת נזכר לתבוע את גלבוע? לדבריו, התברר לו עתה,
משיחות עם ידידים שלא פגש שנים, כי אנשים רבים, וביניהם פוליטיקאים
בכירים מאוד, מוכנים להתעלם מכתב האישום שהורשע בו, אך "עדיין מדברים
על הרצח כאפשרות, בגלל הדברים של גלבוע".







"ואז נדלק לי הפיוז", אומר דרעי. בתביעת הדיבה, שהוגשה לפני כשלושה
חודשים בבית משפט השלום בתל-אביב, באמצעות עו"ד יורם שפטל, מבקשים
דרעי ורייך מגלבוע פיצוי כספי נמוך יחסית, של 114,786 שקלים לכל אחד
מהם (הסכום המינימלי שהחוק מתיר לתבוע כפיצוי עבור הוצאת לשון הרע
ללא הוכחת נזק הוא 57,393 שקל, והסכום מוכפל כאשר לשון הרע פורסמה
בכוונה לפגוע). דרעי: "אין לי עניין לעשות כסף. אני רוצה שגם אם
נשארו איזה שהם שוליים בחברה, שחושבים עדיין על הדבר הזה (החשד ברצח
אסתר ורדרבר) כאפשרות, שישמעו מבית המשפט: או התנצלות של גלבוע, שהוא
חוזר בו מכל הדברים הללו, או פסק דין שנאמרה כאן דיבה". דרעי ורייך
מבקשים בתביעה עוד, שבית המשפט יורה לגלבוע לפרסם מכתב התנצלות,
תיקון או הכחשה לדברים שפירסם, שיחזור בו "מהחשדות הכוזבים שייחס,
במפורש או במשתמע, לתובעים".



בכתב התביעה מצטט שפטל את דברי גלבוע בראיון ב"ידיעות אחרונות" ב-16
באפריל 1999 (למחרת פרסום גזר הדין): "אין לנו הוכחות שאסתר ורדרבר
נדרסה במכוון או שדרעי שלח מישהו לשם... עד שהגענו ועד שקיבלנו את
החומר, אותו נהג דורס, ישראלי לשעבר בשם דוד טבדידישווילי, שכנראה
עבד כנהג במוסך של משה רייך, כבר ריצה מאסר בגין התאונה והשתחרר.
במשטרת ארה"ב טענו, שהחומר לא מספיק לניהול משפט חוזר. לדעתי, הוא
הצדיק בדיקה מחודשת של תיק התאונה".



בערבו של אותו יום, בראיון ל"יומן" בערוץ 1, אמר גלבוע כי "היו עוד
מספר פרטים בעיקר ממידע - לא ראיות קבילות - שהצביעו על אפשרות שהיתה
דריסה ולא תאונה. היו כמובן אפשרויות אחרות. למשל, אנחנו בדקנו את
תיק תאונת הדרכים, ומסתבר שיש שמה עד, שהעיד שכבר מייל או שניים לפני
נקודת הדריסה הנהג הזה, שדרס את גברת ורדרבר, נסע מהר וכמו משוגע,
כפי שהוא אומר שם. אז כמובן, יכול להיות שזה סתם נהג משוגע ומטורף.
אבל זה גם יכול להיות נהג שמיהר להגיע לאותו מקום, כי מישהו אחר אמר
לו: 'תשמע, היא הולכת לחצות את הכביש'... אנחנו חשבנו, שהיה מוצדק
לפתוח את החקירה מחדש. פנינו לאמריקאים. הם לא רצו, וכיוון שזה באזור
שלהם ולנו אין שום סמכות בנושא הזה, ויתרנו".



האינטרס של אבו-חצירא



כאן המקום לרענן את הזיכרון בשתי עדויות ממשפט דרעי, בעניין הת