עובדים זרים, לא מה שחשבתם: הם הגיעו הנה מסין ומצרפת, מבולגריה ואנגליה, ומצאו פה מדינה שונה לגמרי מזו שהכירו רק מכותרות החדשות.
מדינת ישראל היא אולי הבית שלנו, אבל היא יעד תעסוקתי עבור לא מעט בכירים ועובדים שעושים רילוקיישן לתקופה מסוימת. לפחות לפי אלה שעמם דיברנו, גם אם המעבר מתחיל בחשש מסוים, לרוב נרשמת התלהבות בהמשך, עד שיש אפילו כאלה שלא רוצים לעזוב.
רגע לפני יום העצמאות פגשנו לשיחה מנכ"לים זרים של חברות בינלאומית שהגיעו לעבוד בישראל, אבל, לפחות חלקם, הופתע למצוא אצלנו הרבה יותר מקריירה.
קריסטיאן טאשב, 41, מנכ"ל חברת רויאל קנין בישראל, היצרנית הצרפתית של מותג הפרמיום לתזונת כלבים וחתולים, הגיע לארץ לפני שנתיים מבולגריה, לאחר שסיים את תפקידו כמנהל הפעילות של החברה בבולגריה, קרואטיה וסלובניה. "קיבלתי את ההזדמנות לבוא לעבוד ולגור בישראל בתקופת הקורונה", הוא מספר עם מעט העברית שלו. "לא הייתה לי אפשרות לבוא לביקור, ומעולם לא הייתי בישראל לפני כן. לקח לי שלושה ימים להחליט שאני באמת רוצה את התפקיד הזה".
היה קשה בהתחלה?
"לא במיוחד. באתי ממדינה מאוד שונה, אבל עם ערכים דומים של תקשורת ישירה ופתיחות. כל אדם שפגשתי בישראל, החל מצוות רויאל קנין וכל השאר, תמכו בי והפכו את ההשתלבות שלי למהירה וקלה".
מה האתגר הכי גדול פה מבחינתך?
"השפה היא בהחלט אתגר גדול. לא יכולתי לקרוא או להבין את שלטי החניה, אז נאלצתי לשלוח תמונות לעמיתים שלי כדי להבין היכן אני יכול או לא יכול לחנות. ההזדמנות להשתתף בחתונות מסורתיות, אירועי חג ואפילו לוויות עזרו לי מאוד להרגיש מהי ישראליות, כמו גם הסדרה 'שטיסל' ששודרה בנטפליקס, שעזרה לי להבין יותר את המגזר הדתי".
האנשים, הטבע, האוכל וירושלים קסומים בעיני טאשב. הוא פחות אוהב את בזבוז המזון. "נוצרות כך כמויות גדולות של זבל בלי הרבה הזדמנויות למחזור. אני חושב שיש מידה מסוימת של מודעות לקיימות בישראל, אבל עדיין יש כברת דרך לעשות".
ג'ופרי שרטייה, 49, מנכ"ל גלובל בחברת SABON, נולד בצרפת, אבל חי משנת 2001 ברחבי העולם, בין השאר באמירויות, מקסיקו, דובאי, הונג קונג. לישראל הגיע לפני שלוש שנים וגם הוא לא דובר עברית.
"במסגרת תפקידי הקודם, התגוררתי בדובאי. באותו זמן התקשר אלי מגייס בכירים לספר לי על המותג SABON. זה היה מותג שבחנתי זמן מה, מאחר שהייתי מעוניין להביאו למזרח התיכון, במסגרת החברה הקודמת שעבדתי בה. הגעתי לישראל באמצע משבר הקורונה, התחברתי מיד לצוות שלי ולתפקידי החדש, כמו גם לישראל, מדינה שהכרתי ואהבתי מאז ילדותי. ההבדל העיקרי לעומת דובאי הוא שישראל היא לא באמת מדינה של גולים, בניגוד לאיחוד האמירויות, בה הם מהווים כ- 90% מהאוכלוסייה".
מה המשמעות?
"בין השאר עומק השיחות שאת יכולה לנהל עם אנשים שאת בקושי מכירה. בעוד שהעולם מתעסק בחדשות, אנשים כאן דנים על חיים, ערכים והעתיד. במדינה הזו יש עומק רב יותר מכל מקום שחייתי בו בעבר, ובזכות החוצפה הישראלית, את מתוודעת מהר מאוד לקהילה, בצורה מאוד אותנטית ומעמיקה. לעומת זאת, הדבר שאני הכי פחות אוהב פה זה מערכת הבנקים, שמאוד לא ידידותית לזרים".
אתה מסתובב יותר מעשור ברחבי העולם. המשפחה זזה איתך?
"המשפחה שלי לא נמצאת כאן איתי, מאחר והילדים שלי נמצאים בשנת מעבר לבתי הספר. אני כמובן משתדל לפגוש אותם פעם בחודש, למשך שבוע שלם, והם משתדלים לבקר בישראל בחופשות. הם בהחלט אוהבים את ישראל".
יש לך כבר חברים?
"הכרתי הרבה חברים, חלק צרפתיים, חלקם מישראל. היו כאלה שהכרתי עוד לפני שהגעתי. בנוסף, אחות של סבתי חיה בארץ עוד משנת 1947. מה שאני אומר לחבריי בעולם זה כמה הם מפספסים שהם לא מכירים את ישראל כמו אלו שהתמזל מזלם להגיע ולחוות אותה בעצמם. אני משתדל להזמין אותם לישראל כדי שאוכל לחלוק איתם את היופי של המדינה וללמד אותם מהי ישראל באמת".
מה תיקח אתך מתרבות העסקים כאן?
"אני מוקסם מהאופן שבו הדברים מטופלים כאן. בעוד העולם התאגידי שואף להחיות את הזריזות שאבדה ב-20 השנים האחרונות בעסקים, בישראל יש תרבות עסקית מולדת להיות זריזה, מונעת ומכוונת ניצחונות מהירים. זה בהחלט נובע מהתרבות הישראלית הכללית שהיא מאוד גמישה, בעלת תושייה, יצירתית ופותרת בעיות, לצד ערכים של נדיבות, חום, אותנטיות ושמחה".
נשים זוכות גם הן להכיר את הארץ במסגרת רילוקיישן. אחת מהן היא קוסימה ווטקינס, בת 26, מנהלת פעילות חברת התעופה קתאי פסיפיק בישראל, שהגיעה מהונג קונג לפני שבעה חודשים. "ניתנה לי ההזדמנות לעבוד במדינה אחרת עם קתאי פסיפיק וביקשתי להיות מוצבת בישראל", היא מגלה. "מעולם לא ביקרתי בישראל לפני שהגעתי לכאן, לכן זו הייתה הזדמנות נפלאה לחיות ולעבוד במדינה ובאזור שכל כך חדשים לי".
את הרפתקנית?
"המעבר למדינה חדשה אף פעם לא קל, אבל גיליתי שלישראל והונג קונג יש כמה קווי דמיון. שניהם חולקים רוח רב-תרבותית חזקה ומושכים אנשים מכל העולם, מה שהופך את שני המקומות למיוחדים מאוד. למרות שמבחינה תרבותית, הונג קונג וישראל שונות בתכלית. הישראלים מאוד אקספרסיביים, נועזים, ולפעמים יכולים להיות די ישירים. אמנם הייתי צריכה לעשות התאמה לתרבות, אבל יש מה ללמוד מהגישה הזו, ויכול להיות שזה טוב יותר - פשוט להגיע ישר לעניין!"
מה את הכי אוהבת?
"את האוכל. ללא ספק. האוכל בישראל מדהים!"
מה הרשים אותך בתרבות העבודה כאן?
"הקשר ההדוק עם אנשים בעבודה שמרגיש כמו משפחה. זה בהחלט משהו שאני רוצה להביא איתי לתפקיד הבא ולעודד במקומות עבודה עתידיים במדינות שונות, מכיוון שאני מרגישה שקשרים קרובים מניעים את הצוות לעבוד טוב ביחד ולעשות מעל ומעבר כדי לעזור ולתמוך אחד בשני".
קורין גבאי, מנהלת צוות התוכן השיווקי ב-WalkMe ואמונה על אסטרטגיית השיווק של החברה מזה שנה הגיעה לארץ בעקבות האהבה. "הכרתי את בעלי הישראלי בזמן ששנינו טיילנו בקמבודיה. חייתי ולמדתי בסין באותה תקופה. גרנו קצת בסין ובטורקיה לפני שהוא שכנע אותי לבוא לגור איתו בישראל".
איך הייתה ההגעה לארץ?
"במקור אני מצפון מינסוטה אז ישראל היא המקום הכי שונה מהמקום בו גדלתי. אני רגילה לחורפים ארוכים, קרים ומושלגים. אני חושבת שהישראלים לוקחים את מזג האוויר כאן כמובן מאליו".
אנחנו מחשיבים עצמנו כעובדים לפי המודל האמריקאי. זה נכון?
"האמריקאים מאוד "אגרסיביים-פסיביים". הם נוטים להירתע מעימותים ומוויכוחים, ההפך המוחלט מישראלים. אני לא אשכח איך בעלי ודוד שלי, שבמקור מגיע מבוסטון, נקלעו לוויכוח סוער. עד מהרה, אבא שלי ודודה שלי פשוט ברחו למרפסת, שם הייתה אווירה הרבה יותר רגועה.
בנוסף, ישראלים כביכול "מכבדים את הכללים", אבל הם לא תמיד חלים עליהם. לעומת זאת תושבי מינסוטה אוהבים חוקים. אני זוכרת כשרצתי את חצי מרתון תל אביב בשנה הראשונה שלי בישראל. הייתי באלנבי מול השוק, היו רוכבים שנסעו לשני הכיוונים, ואישה שהייתה באזור הסתערה על שני הנתיבים, התעלמה לחלוטין מנהר האנשים הרצים. אנשים התרגזו וצעקו אבל לא היה אכפת לה. היא רק רצתה להגיע לשוק. באופן כללי, ישראל היא מדינה חמה ומסבירת פנים".
אדם בר, 30 אנליסט דאטה בכיר (Senior Data Analyst) בחברת הפרופ-טק, פרופדו המפתחת כלי בינה מלאכותית לחיזוי מחירי נדל"ן הגיע לישראל ממנצ'סטר שבאנגליה לפני חמש שנים. "לקחתי את ההחלטה הזו מתוך הרצון לחוות אורח חיים ותרבות שונה, ולאתגר את עצמי בהיבטים שונים של החיים. נמשכתי לחום, לאנרגיה ולגיוון של ישראל, וקיוויתי למצוא הזדמנויות חדשות לצמיחה אישית ומקצועית. רציתי "לתבל" את חיי האהבה שלי ולראות אם אני יכול למצוא את אשתי כאן".
ומצאת?
"בואי נאמר שאין לי תכניות לעזוב את ישראל כי אני מקווה שיום אחד אוכל להקים כאן משפחה משלי".
איך הכל התחיל?
"נחתי בישראל ב-2018 ונאלצתי להתמודד עם לא מעט קשיים והפתעות. אבל כמו בכל דבר בחיים, ככל שחלף הזמן, הדברים נעשו קלים יותר ומהנים יותר. למדתי לדבר עברית טוב יותר, והכרתי כמה חברים טובים שעזרו לי להסתגל.
כיום אני גר בגבעתיים שמזכירה לי קצת את עיר הולדתי במנצ'סטר, עיר עם קהילה מגוונת של משפחות צעירות ואנשים מקצועיים. אבל יש גם הבדל גדול בין מנצ'סטר לבין גבעתיים, פה אני יכול לעלות על אוטובוס ולהיות בחוף הים תוך 20 דקות, בעוד שבמנצ'סטר נאלצתי לסבול גשם אינסופי ומזג אוויר קר. אני אוהב לגור ליד תל אביב, תמיד יש משהו כיף לעשות. אני אוהב לבלות עם החברים שלי, ללכת למסיבות או סתם לטייל לאורך הטיילת".
התנערת מההרגלים האנגליים שלך?
"חלק עוד איתי. אני לא יכול להתחיל את היום בלי חליטת תה איכותית עם חלב, כמובן ואני אוהד מושבע של מנצ'סטר יונייטד עד היום. החלק הכי קשה הוא לנסות לדבר עברית במבטא שלי. זה תמיד קורע אנשים והם רוצים לדעת מאיפה אני ואיך הגעתי לכאן. אבל אין ספק שלקח לי זמן להתרגל לסביבת העבודה ולאנשים מולם אני עובד.
באנגליה הכל יותר רשמי, החל ממבנה החברה ועד לדרך בה אתה מתלבש לעבודה כל יום. מהחוויה שלי בישראל האווירה יותר קלילה. למשל, אני לא צריך ללבוש חליפה מלאה עם בלייזר ועניבה, וישראל מאופיינת בפחות Micro-management. כמובן שגם באנגליה נהגתי ללכת לפאב ולשתות אחרי העבודה בכל סוף שבוע. זה לא קורה בישראל".
חל בך שינוי?
"למדתי גם לא מעט על עצמי. לפני חמש שנים הייתי בריטי טיפוסי צנוע, מנומס ודי מסויג. הייתי עומד בתור בסבלנות, אומר סליחה כשמישהו נתקל בי. כשעברתי לארץ דברים התחילו להשתנות. הבנתי שאם אני רוצה שדברים יקרו אני אצטרך להסתגל לתרבות שהיא רועשת, ישירה ומאוד אקספרסיבית.
למדתי להתמקח, להתלונן בקול רם, לצפור בפקקים ולהצטרף לוויכוחים התוססים במשרד, בברים ובשולחן האוכל. הפכתי להיות יותר אסרטיבי וכן. זה היה הלם עבורי בהתחלה, אבל עכשיו אני אוהב את זה. התרבות הישראלית לימדה אותי איך לחיות את הרגע ולהביע את דעתי".
מי־האו צ'יאנג, מנכ"ל נמל המפרץ בחיפה, הנמל הפרטי הראשון בישראל, בן 52, עובד מעל ל- 30 שנה בחברת הנמלים SIPG המפעילה את הנמל הגדול בעולם. הוא נולד וגדל בשנגחאי, ונמצא בישראל מעל לחמש שנים.
"ישראל היא גן עדן לאנשים כמוני", הוא מצהיר. "לישראל יש היסטוריה מפוארת ואני אוהב היסטוריה ובמיוחד ארכיאולוגיה. כשהגעתי לארץ, מיהרתי לבקר בנהר הירדן, במטרה ללמוד את חיבור מסילות הרכבת של ירדן וישראל. דמיינתי שנהר הירדן, שעליו קראתי בספרים, יהיה דומה לנהרות בסין. הופתעתי מאוד לגלות שאין כל-כך מקום להשוואה. אך אין ספק שמדובר בנהר חשוב עם היסטוריה רבה והפרויקט של רכבת למדינות המפרץ הוא פרויקט חשוב".
מה הדבר הכי מעניין שלמדת פה?
"מה זה "ראש גדול". ישראלים לא מסתכלים רק על התפקיד שלהם אלא על כל מה שסובב אותם ולא מפחדים לקחת אחריות ולהציע הצעות".
למה הכי התחברת?
"אצלנו בנמל המפרץ עובדים יהודים, נוצרים, מוסלמים, דרוזים וכמובן גם כמה סינים. אני מאוד מתחבר למגוון התרבותי הזה ולכבוד שכולנו בנמל המפרץ חולקים לתרבות של האחר. אני מאוד גאה בפסיפס האנושי הזה. לאוכל פחות התחברתי".
משפחתו של צ'יאנג נשארה בסין, מה שהפך לאתגר קשה בתקופה הקורונה אז לא ניתן היה אפשר לטוס ולהיפגש. "לאחרונה הוסרו המגבלות בסין וחזרתי לחופשה ארוכה בבית".
מה תיקח איתך בחזרה לסין?
"את היוזמה, היצירתיות והראש הגדול. את הערבות הדדית, החברות של הישראלים והכבוד למסורת ולהיסטוריה שמרתקים אותי. יש לכם מדינה מיוחדת מאוד ואתם גאים בה בצדק".