רב סרן איתן בלחסן ז"ל היה לצידי באחד השבועות המתוחים בשירותי הצבאי. הכרנו בשנת 98' כשהייתי מפקד מחלקה ותיק בפלוגת החוד של גדוד 890 של הצנחנים, בגזרה המזרחית של לבנון. זו הייתה הגזרה הנפיצה ביותר באותה התקופה, השגרה הייתה מתוחה ועבדנו בשיתוף פעולה עם יחידות מיוחדות במבצעים מיוחדים ברצועת הבטחון מסביב לשעון.
במבצע המדובר, שבו יצא לנו להכיר, איתן הוביל את סיירת הצנחנים במבצע עומק בלבנון, והמחלקה שלי הייתה צוות החילוץ שלו ממוצב חונה, שהיה בשליטת צד"ל ברוב ימות השנה ובמבצעים מיוחדים נתפס על ידי צה"ל. איתן ואני דיברנו כל יום ברשת הקשר כששנינו מודעים לסכנה שבמבצע אך סומכים לחלוטין שנהיה שם האחד בשביל השני אם העניינים יסתבכו.
במהלך ההכנות למבצע המדובר, הבנתי למה איתן היה מפקד כל כך מיוחד בסיירת ובחטיבה. הוא היה מפקד צנוע, אדם מחויך, נטול אגו ומניירות. זוהי מנהיגות יוצאת דופן, אחרת ממה שרואים פעמים רבות וזו שאני אישית מאמין בה, מתחבר אליה ובכל יום מנסה לנהוג לפיה.
אחרי כמה ימים מורטי עצבים המבצע נגמר בהצלחה, ללא נפגעים או אירועים מיוחדים. אני ואיתן נפרדנו כידידים, ושמחנו שחיילינו חזרו הביתה בשלום. כמה ימים אחר כך קיבלתי ממנו תעודת הערכה בשם הסיירת, חתומה על ידו. מהלך מאוד לא שגרתי בימים ההם, במיוחד לאור העובדה שהאירוע לא הפך לנפיץ בסופו של דבר. מעין תודה על שהיית שם - גם אם לא היית צריך לפעול. בהתחלה הופתעתי ואז חשבתי לעצמי כמה יפה הייתה המחווה. לפרגן ולא לקחת כמובן מאליו את הכוח שתמך בך והיה שם בשבילך.
לצערי, ההודעה הבאה שקיבלתי אודות איתן הייתה על מותו, כשלושה חודשים אחרי שהשתחררתי, בחודש פברואר 1999. איתן נהרג בגבורה בזמן שהוביל את לוחמי הסיירת לעוד פעולה מסוכנת בעומק האויב. אבדה גדולה למשפחתו, לסיירת, לפקודיו, לחטיבת הצנחנים ולמדינה כולה.
לקראת כתיבת הטור חשבתי על תעודת ההערכה הלא שגרתית שאיתן שלח לי. היא הזכירה לי כמה חשוב שיתוף פעולה, כמה חשוב לומר תודה על הדרך בה הולכים יחד ולהעריך את שותפיך למסע. איתן, במנהיגותו השקטה, היווה ומהווה עבורי דוגמה למקצוענות, ירידה לפרטים והובלת לוחמים ממקום של צניעות ואמונה עמוקה בצדקת הדרך.
צה"ל נותר אחד מהמקומות האלו בהם אנשים שונים מכל חלקי העם מתכנסים כדי לפעול ביחד למען מטרה גדולה יותר, תוך הערכה עצומה כלפי כל שותף ושותף. ביום זיכרון זה, יותר מתמיד, עלינו לשמור את צה"ל מעל כל המחלוקות, לזכור תמיד את הפלא של תקומת המדינה ואת הכוח שבשיתוף פעולה אמיתי. איתן נהרג עבור הפלא הזה, כמו רבים אחרים, ולמענם עלינו לשמור עליו ולשמור על זכרם.