הימים האלו הם ימים של זיכרון. ימי מחשבה. זיכרון השואה שמזכיר לנו כמה עריצות ואכזריות היו כלפי העם היהודי לאורך ההיסטוריה. כמה חשובה מורשת הנספים שהעניקה לנו את התקומה, החירות והחופש להקים מדינה. זיכרון הנופלים. חיילים וחיילות, אזרחים ואזרחיות שנלחמו ונתנו לנו את הצוואה למדינה שלנו - מדינת ישראל שקמה על ערכי מגילת העצמאות ונולדה לחופש, לשוויון, להיות יהודית ודמוקרטית.
זיכרון יכול לעצב תודעה לדורות קדימה. עם בוחר מה הוא זוכר.
עם יכול לבחור זיכרון שיוביל ללאומנות, נקמה ושנאה וגזענות, ולהסתכל על העולם רק דרך אויבינו. ועם יכול לבחור בזיכרון אחר. זיכרון שמעצב תודעה של חיים, של דו קיום, של מלחמה לשם שלום, של הקרבה לשם חיים וחופש. כשאני זוכר את החברים שלי שנפלו, אני זוכר על איזה מדינה הם נלחמו וכמה תקווה וחופש היו שם. זו מורשת הזיכרון שהם השאירו לכולנו ובה אנחנו בוחרים.
ההייטק הישראלי קם בדיוק על זיכרון כזה. זיכרון שהעניק כוח ליצירה, להמצאה, לעבודה בחברותא, ביחד. להפיכת הבלתי אפשרי לאפשרי. זיכרון שנתן כוח לעבודה משותפת בין אנשים - צעירים ומבוגרים, דתיים וחילונים, יהודים וערבים. זיכרון שבבסיסו חופש. חופש היצירה, חופש המחשבה. חופש של סיפורים ושירה ישראלית - של מאיר שלו, יהונתן גפן, יונה וולך, רונית אלקבץ ועופרה חזה - וכל כך הרבה יוצרים ויוצרות אחרים.
חופש של המצאות חדשות ומאמרים גדולים ורעיונות מהפכניים. אבל גם חופש לבחור את המשטר. להחליט תחת איזה נורמות נחייה פה, איזה עולם ערכי נשאיר לילדנו. בעיקר - חופש לדמוקרטיה.
היום תציין מדינת ישראל, הסטארטאפ הכי גדול שקם בעולם, 75 שנה. והשנה, אנחנו לא רק חוגגים את אותו חופש שאפשר לנו להגיע לכל ההישגים הגדולים.
השנה אנחנו גם בימים של הכרעה על צביונה של המדינה. כמו הלוחמים שלחמו בגבורה על המדינה הזו, אנחנו מוצאים את עצמנו בשבועות האחרונים נלחמים כדי להגן על צביונה. בגשרים, ברחובות, בערים וביישובים - כי כשקם דבר גדול צריך להילחם עליו. בשביל להגן על החופש, היצירה והתקווה עלינו להמשיך ולהיאבק בכל מקום בארץ. עלינו להמשיך לתת כוח לחיבורים בין אנשים מרקעים שונים ולהגיע לאמנה חברתית אחת.
זו צריכה להיות אמנה שמחברת עירוניים וקיבוצניקים בגליל, דתיים וחילונים בירושלים, יהודים וערבים בחיפה. אמנה שיוצרת עשייה חברתית וכלכלית חדשה ל-75 שנים הבאות. הסכמה שמבטלת את ההבדל בין מרכז לפריפריה ונותנת לכולם מקום בפרק הגדול הבא של המדינה.
לא פרק של מדינה חשוכה, דיקטטורית, שמובלת על ידי קיצונים, ושראשיה רק עסוקים בשינוי סדרי השלטון למען טובתם האישית. זו לא המדינה שהרצל חזה ולא המדינה שבן גוריון ייסד. זו לא המדינה שעבורה ברחנו מאכזריות, ושלמענה נלחמנו באויבנו. זו לא המדינה שעליה חלמנו ושעבורה אנחנו זוכרים.
לא. הפרק הגדול הבא צריך להיות של מדינה מתקדמת, צומחת, מובילה במדע ובחדשנות, שוויונית, פלורליסטית וליברלית, שנותנת מקום לכל אזרחיה. מדינה של חופש, ושוויון, וזכויות אדם באשר הוא אדם.
עם בוחר מה הוא זוכר ועבור מה הוא נלחם.
השנה אנחנו נלחמים על הדמוקרטיה.