מחגיגות לדאגות: לאן פני הכלכלה הישראלית בשנים הקרובות?

75 שנותיה הראשונות של מדינת ישראל הן סיפור מדהים של עם שקם מחורבנו הנוראי והצליח לכונן מדינה מפוארת אשר מהווה מודל לחיקוי בתחומים רבים. ואולם, רגע אחרי שכיבינו את המנגלים וסיימנו להתפעל מהזיקוקים, זה הזמן להביט קדימה אל האתגרים שניצבים בפני ישראל בעשורים הקרובים. החיים שלנו בחודשים האחרונים היוו עבורנו תזכורת חיה שלא לעולם חוסן, נוכחנו שההייטק אינו חסין ממשברים, האחדות שלנו נפגעה וכן האמון והביטחון ויידרש זמן על מנת לשקם את מה שנפגע ולאחות את הפצעים. אולם גם כאשר המשבר הנוכחי יהיה מאחורינו, נידרש להתמודד ולטפל בהיבטים שקשורים לתכנון אסטרטגי, תעשייה, תשתיות, חינוך ותעסוקה כדי להמשיך ולשגשג ולא לדרדר את כל ההישגים שצברנו עד היום.

העיקרון הראשון במעלה שחשוב לאמץ כעת, הוא חשיבה ותכנון לטווח ארוך. ישראל - ולמעשה העולם כולו - מתמודדים עם שורה של אתגרים כלכליים, טכנולוגיים, סביבתיים ודמוגרפיים, אשר מחייבים פרספקטיבה של עשרות שנים קדימה. קחו למשל את ההתמודדות עם משבר האקלים, שמתבסס על צעדים דרמטיים שעלינו לנקוט כעת כדי למנוע תרחישים אפוקליפטיים שישפיעו על חייהם של ילדינו ונכדינו. למול משבר האקלים, מדינות ברחבי העולם מגבשות תוכניות שמתפרסות על פני עשרות שנים, עם יעדים לטווח הקרוב, הבינוני והרחוק. ככלל, במדינות המפותחות ישנו מעבר לתוכניות ארוכות טווח, כמו למשל חוק התשתיות וחוק השבבים שהעביר ממשל ביידן ותוכניות האקלים האירופיות.

הבעיה היא שהפוליטיקה הישראלית, בשל חוסר יציבותה, מתקשה לסגל דפוס חשיבה זה. פוליטיקאים בישראל מתנהלים מיום ליום, ממושב למושב, מבחירות לבחירות. על כן, חשוב לפתח מנגנונים, ושיח ציבורי, שיאפשרו לגבש תוכניות ארוכות טווח סביב האתגרים האסטרטגיים של החברה. לצורך הדוגמא, דווקא המגעים בבית הנשיא סביב מתווה מוסכם לרפורמה במערכת המשפט עשויים להוות מודל חשוב של הידברות שמאוד לא אופייני לפוליטיקאים שלנו: שני צדי המתרס שמנסים להגיע להסכמות ארוכות טווח בנושא מהותי. כמו ביוזמות דו-מפלגתיות בארה"ב, כאשר ישנה הסכמה רחבה על תוכנית כלשהי, הסבירות שתגיע ממשלה אחרת ותבטל אותה היא נמוכה.

בעשורים האחרונים "תעשייה" הפכה למילה גסה בקרב מדינות מפותחות, שניסו להיפטר מכמה שיותר תעשיות מסורתיות. המשבר החריף בשרשרת האספקה מאז פרוץ מגפת הקורונה, הפך את הקערה על פיה. המשבר המחיש כמה מסוכנת התלות המוחלטת של כלכלות המערב בייצור זר, בעיקר מסין. המחסור ברכיבים וחומרי גלם הוביל לזינוק במחירים וזמינות מוגבלת של מוצרים. זו היתה קריאת השכמה, וכיום אנחנו רואים מגמה הפוכה של החזרת תעשיות מפתח, כמו תעשיית השבבים. אירופה וארה"ב חזרו להשקיע תקציבי עתק בתעשייה, ולישראל אסור להישאר מאחור.

במסגרת תפקידי כיו"ר המכון לייצור מתקדם אני חיה ונושמת את התעשייה הישראלית, ומודעת לאתגרים ולפוטנציאל האדיר שלה. הגידול הצפוי באוכלוסייתה של ישראל בעשורים הקרובים יגביר בצורה מסוכנת את תלותה בייבוא. נכון שבהיותה כלכלה קטנה, ישראל לא תוכל לייצר הכול על אדמתה, אבל חשוב שמקבלי ההחלטות יגבשו אסטרטגיה של חיזוק תעשיות מפתח כמו אלקטרוניקה, מזון, רובוטיקה ועוד, וחשוב גם לקדם תהליכי אוטומציה וטרנספורמציה דיגיטלית במפעלים, במטרה לשפר את הפריון והתפוקה ולהגביר את כושר התחרותיות. ייתכן שצריך לשקול גם הקמת מחסנים של חומרי גלם ורכיבים חשובים, למקרה של בעיות עתידיות בשרשרת האספקה. עצמאות היא המפתח כאן.

בנובמבר 2021 עבר בארה"ב, בהסכמה דו-מפלגתית, "חוק התשתיות", שמקצה 1.2 טריליון דולר לשדרוג תשתיות, מעבר לאנרגיות מתחדשות, השקעה מסיבית בתחבורה וטרנספורמציה טכנולוגית. הגיעה העת ל"חוק תשתיות" ישראלי. בשנת 2050, ישראל תהיה מקום מאוד צפוף, עם אוכלוסיה של כ-20 מיליון איש, צפיפות מחייבת התמודדות עם שורה של אתגרים, כמו דיור, תחבורה, זיהום סביבתי, שירותים ציבוריים ועוד.

אחד האתגרים החשובים בעשורים הקרובים הוא שבירת ההפרדה המדומה בין מרכז לפריפריה. ישראל היא מדינה קטנה בשטחה שהמרחקים לא אמורים להוות בה מגבלה משמעותית. הדרך הראשית למוטט את חומות הפריפריה היא תחבורה מודרנית, יעילה ומרושתת שתאפשר לאנשים לחיות ולהתגורר בכל מקום ללא חשש מחוסר נגישות לאזורי תעסוקה ושירותים ציבוריים. עמידה באתגר הזה תחולל טרנספורמציה מדהימה בישראל, תעודד אוכלוסיות חזקות לעבור לערי ספר, תסייע בפיתוח הנגב והגליל, ותנתב השקעות בכל רחבי הארץ. "חוק תשתיות" ישראלי יסייע לשרטט את מפת הדרכים של ישראל לעשורים הקרובים ויאפשר לקבלנים, משקיעים, מעסיקים ומשקי בית לתכנן את עתידם טוב יותר.

אם ב-75 שנותיה הראשונות של ישראל השינויים הדמוגרפיים הושפעו בעיקר על ידי "עליות", הרי שבעשורים הקרובים התמהיל הדמוגרפי יושפע בעיקר על ידי מגמות ילודה במגזרים השונים. המגזר שמתאפיין בשיעורי הילודה הגבוהים ביותר הוא המגזר החרדי, ומשמעות הדבר שחלקו באוכלוסיה יילך ויגדל בעשורים הבאים - וזהו היבט קריטי שיש להביא בחשבון בתכנון לעתיד.

זוהי דוגמה לסוגיה הרת גורל, שבשל נפיצותה הפוליטית אנחנו דוחים עיסוק ייסודי בה פעם אחר פעם. סוגיית שילוב החרדים היא אתגר ארוך טווח, שמחייב נקיטת צעדים כעת כדי למנוע קטסטרופה עתידית. המספרים והמודלים ידועים. עד שנת 2050 שיעורם של החרדים באוכלוסיה יוכפל, וכשני-שליש מהתלמידים במערכת החינוך יהיו חרדים. מנגד, נכון להיום, תרומתם של החרדים להכנסות של המדינה ממס הכנסה אינו עולה על אחוזים בודדים. לאור זאת, דבר אחד ברור: המצב הנוכחי פשוט אינו בר-קיימא, כלכלית וחברתית. ללא שילוב אמיתי ורחב של חרדים בשוק העבודה, הכלכלה הישראלית תקרוס תחת הנטל.

על פניו יש כעת חסם, בדמות גיל הפטור בחוק הגיוס, שמקשה על שילוב חרדים בשוק התעסוקה. זו אשליה לחשוב שהורדת גיל הפטור תזניק באחת את שיעור המועסקים בקרב חרדים. המפתח כאן הוא חינוך והכשרה. חייבים לצקת תוכן חדש סביב סוגיית "לימודי הליבה". צריך אולי לשנות את התכנים הנכללים בלימודי הליבה, תוך דגש על כישורים ומיומנויות שמסייעים להשתלב בשוק העבודה ובמוסדות חינוך גבוהים, ולאפשר יותר גמישות למוסדות החינוך החרדים בבחירת התכנים. בכלל, צריך למתג ולשווק מחדש את הנושא בפני הקהילה, שכיום רואה בכך בעיקר ניסיון ממסדי לכפות עליהם ערכים זרים. הרחבת מעגל התעסוקה ופתיחת הזדמנויות לחרדים היא ברקש ובראשונה אינטרס של הקהילה.

לסיום אגיד שבנוסף להיבטים הללו חשוב לזכור גם את הילדים שלנו, דור העתיד, שנפגעו מכה אנושה בקורונה וממשיכים לספוג עוד ועוד מכות קשות ממערכת החינוך. אם לא נתפקח ונתחיל לפתור את הבעיות מהשורש עוד היום נמצא את עצמנו בחגיגות ה- 100 למדינה במציאות שתהיה רחוקה מגאווה לאומית. העם מצפה שקובעי המדיניות יגלו את האחריות המתבקשת ולא יגלגלו את הבעיות לדורות הבאים.

הכותבת היא יועצת אסטרטגית, מנכ"לית פירמת הייעוץ Tefen ויו"ר המכון ליצור מתקדם של משרד הכלכלה.