מחטף תחת אש: כך קופחו האנשים שפיתחו את כיפת ברזל

זה סיפור שנדמה שלקוח מעולם מקביל, ממדינה אחרת ומשיטת משטר אחרת: קבוצת גמלאים, עטורת הישגים אדירים שהבטיחו לאורך השנים את היתרון הטכנולוגי של צה"ל, לא פחות, ניהלו הליך משפטי ארוך שנים מול הצבא.

בהליך, טענו לזכאותם לקבל תוספות שכר שהיו אמורות להיות משולמות להם מכוח החוק עוד בשנת 2011 ולא שולמו. שלש ערכאות שונות פסקו שהם צודקים והם זכאים לסכומים (האחרונה בשנת 2021). אבל צה"ל ומשרד האוצר לא היו מוכנים לקבל את הפסיקה.

טענות קיזוז שניסה לטעון הצבא נדחו, והערכאה המשפטית אף נפנפה באצבע והתריעה על התנהלות לא מקובלת מצד הצבא. בקשות עיכוב לביצוע התשלומים נדחו ושוב הוטחה בצבא ביקורת חריפה על ההתנהלות, על היעדר נקיון כפיים ועל הלנת השכר (כבר חלף המועד האחרון לתשלום).

אז מה עושים כשהנסיונות לקבל גושפנקא מבית המשפט לא לשלם לא מצליחים? מחטף - כמו גנבים בלילה: הממשלה ומשרד האוצר בראשה, רגע לפני שחוק ההסדרים מאושר על ידי הממשלה, הכניסו סעיף שעקף את ההכרעה שיפוטית ושלל את הזכויות שנפסקו.

השרים אישרו (אפילו לא הקריאו להם את נוסח הצעת החוק). כן, סעיף שהמשמעות שלו היא ביטול פסק הדין בחקיקה, ולא סתם, אלא רטרואקטיבית, שכן החוק יחוקק עכשיו אבל יחול רטרואקטיבית 12 שנים לאחור.

ויש גם סרט המשך: כמו גנבים בלילה 2: אחרי שבדיון בוועדת הכנסת מתקבלת עמדת היועצת המשפטית לממשלה להוציא את הצעת החוק הזו מחוק ההסדרים ("זה לא מתאים", "זה עוקף פסיקה מעולם לא נעשה דבר כזה בחוק ההסדרים", "זה רטרואקטיבי", "זה בוודאי מחייב לכל הפחות דיון מעמיק ומסודר בחקיקה רגילה") ורוב חברי הוועדה כבר מתפזרים הביתה, מחזירים ברגע האחרון את ההצעה לתוך חוק ההסדרים.

ואז מגיעים לדיונים בוועדת העבודה, שהאחרון שבהם נערך בשיאו של סבב הלחימה במבצע 'מגן וחץ'. כל חברי הוועדה מתנגדים להצעת החוק, קואליציה ואופוזיציה כאחד. כולם מבינים שיש כאן אבסורד, שזה פסול, שזה לא יעלה על הדעת, שאי אפשר לשנות בדיעבד את החוק כי המדינה הפסידה במשפט. כולם מביעים דעתם, באופן ברור וחד משמעי. ואז, ברגע האמת, הממשלה שולפת את הג'וקר שלה, ומפעילה את מכבש המשמעת הקואליציונית שמאלץ את חברי הקואליציה להצביע בעד החוק "עם כאבי בטן".

אחד הטיעונים המדהימים שנשמעו לכאורה להצדקת המהלך היה של משרד המשפטים: לא שילמנו את הכספים שנפסקו, אז לא מדובר בפגיעה בזכויות...

האם אין גבול לציניות? הרי הכספים נפסקו לזכותם ומרגע שנפסקו בוודאי שהמדובר בכספים שלהם, וכבר חלף המועד האחרון לשלמם, ואם המדינה מחזיקה בהם שלא כדין (וגם מבזה את פסק הדין), זה נותן לה צידוק לקחת לעצמה בכח את הכספים הללו חזרה? זה לא אמור להיות ההיפך בדיוק?

אז מה המסקנות מהסיפור הזה? בפשט - שמבחינת המדינה אפשר להשתמש ולזרוק. להתחייב ואז להפר. לא לקיים פסיקות משפטיות, להלין שכר. המדינה בעצם אומרת לכל אותם אנשי קבע שמנהלים ביד רמה ובמסירות אין קץ את המערכה הזאת - תחשבו פעמיים.

אולי לא כדאי לכם לוותר על מנעמי האזרחות, אולי את מיטב שנותכם עדיף שתעשו בשוק הפרטי, כי אנחנו לא באמת מתכוונים לעמוד בהתחייבות שלנו, גם אם בית המשפט יגיד שאנחנו חייבים. זה המסר שמעבירה המדינה לדור הקצינים הצעיר שמתלבט בין להשאר בצבא או לקבל הצעות מפתות בהרבה מבחינה כספית ומשפחתית מחוץ לצבא.

ומעבר לזה - אי אפשר לסלק את התחושה הקשה שאנחנו בכאוס. שהערכים הבסיסיים שהכרנו נעלמים. אין מי שיגן על האזרח. אפילו פנסיה שצבר לאורך שנות שירות ארוכות אין ביטחון שתשולם לו.

אין הפרדת רשויות אמיתית במדינת ישראל, את בית המשפט לא סופרים, ולכנסת אין משמעות - כי הממשלה לא מאפשרת דיונים אמיתיים לגופם של דברים בוועדות או במליאה, וקובעת לבדה את ההחלטות שמתקבלות. אפילו קולם של חברי הקואליציה בוועדה לא באמת נשמע, הם הוכפפו למשמעת קואליציונית גורפת.

*עו"ד הדס שגיא מייצגת 344 גמלאי דרוג מחקר בצה"ל, בייצוג משותף עם עוה"ד עפר בר - און ואלירן סטריכמן ממשרד עוה"ד ארנון, תדמור -לוי