פסק דין שניתן לאחרונה ע"י בית המשפט לענייני משפחה בראשון לציון, חושף מחלוקת משפחתית חריגה סביב זכות מגורים שניתנה לבתם הצעירה של הורים גרושים שהתגוררו בחלקים נפרדים של אותו בית פרטי.
הוריה של התובעת התגרשו בשנות ה-90' וכדי שלא למכור את הבית הסכימו שהאישה תהא זכאית להשתמש בחלקו העליון, והאיש בחלקו התחתון. זכות השימוש, כך הוסכם, כללה גם אפשרות של השכרת החלק לאחרים. בת הזקונים של הזוג הגרוש התגוררה עם בעלה וילדיה ביחידה שהייתה בנויה בחלקו העליון של הבית.
בשנתיים האחרונות לחייו של הגרוש שלה, התובעת שימשה כמטפלת הקבועה שלו ואפילו קיבלה על כך משכורת מן הביטוח הלאומי. אגב כך, היא התגוררה יותר בחלקו התחתון של הבית כאשר יחידת הדיור הקבועה שלו בקומה העליונה הייתה פנויה.
לאחרונה נפטר האב, והבת - שטיפלה בו בשנות חייו האחרונות - וטוענת להיות היורשת היחידה ע"פ צוואה שטרם קוימה. כחודש לאחר פטירת האב, סילקה הבת את אמה מן הקומה העליונה ואף הוציאה משם את כל חפציה. הבת הציעה לאם להתגורר בחלקו התחתון של הבית, אולם האם סירבה והגישה לבית המשפט לענייני משפחה תביעה להסדרת השימוש בבית באופן שחלקו העליון יהא שייך לה כולו כפי שהיה מאז הגירושין.
"היה על התובעת לכבד את אימה"
בפסק דין מנומק ומדויק קובעת השופטת הבכירה, חני שירה מבית המשפט לענייני משפחה בראשון לציון, כי הצדק עם האם, ומקבלת את תביעתה על בסיס הקביעה כי הסכם הגירושין של ההורים לא שונה מעולם, וכי זכויותיה של האם בבית מעולם לא נשללו ממנה. העובדה כי ההורים אפשרו לבת (הנתבעת) להתגורר בבית מקימה לה לכל היותר רשות שע"פ פסיקה ותיקה של בית המשפט העליון משנת 1972 מתבטלת כהרף עין עם גילוי דעתו של המרשה על רצונו בביטולה.
בעלים של נכס, קובע בית המשפט, רשאי לעשות בו כרצונו, לרבות לעזוב אותו לפרק זמן שיחפוץ או להשכירו לאחרים, ואין בכך משום ביטול בעלות. גם אם תוכר הבת לבסוף כיורשת של אביה, זכויות הירושה שיתקבלו אצלה יהיו כפופות להתחייבויותיו של האב בחייו, ובכלל זאת הסכם הגירושין שהסדיר את זכויות השימוש בבית.
בכל אלה מצאה השופטת שירה להזכיר בפסק הדין תוך הטחת ביקורת נוקבת: "נראה כי אכן במקרה שכאן התהפכו להן היוצרות במובן זה שברת רשות, שבעלת הבית ביקשה לבטלה, הפכה את עצמה בעיניה לבעלים" ובהמשך: "היה על התובעת לכבד את אימה, כפי שהיא מצווה. להודות לה על כ-14 שנים של מגורי חינם בחלקה בבת, לקבל בתודה את האפשרות שהיא מציעה לה לגור עדיין בקומה התחתונה גם אם הדבר כרוך בפגיעה בנוחיות משפחתה. היא בחרה שלא להתנהג בדרך מכבדת זו ובפעל מנעה ומונעת מאימה, בעלת הזכות, לעשות שימוש בקומה שיועדה לה". בנסיבות אלה הורתה השופטת לבת לפנות את הקומה העליונה בתוך 20 ימים.
עורכי הדין דניאל פרידנברג ואוהד הופמן ממשרד "הופמן & פרידנברג" המתמחים בענייני משפחה וירושה מסבירים כי פסק הדין מבליט את השיקולים המוסריים שהם נדבך חשוב ומהותי בבית המשפט לענייני משפחה, ובה בעת מחזק את ההלכה המשפטית הקבועה שמגנה בצורה אולטימטיבית על בעלי נכסים. "המקרה החריג", מסביר עו"ד הופמן, "רק מדגיש את הצורך בעריכת הסכמים פנים משפחתיים בזמן אמת; אלה יכולים לא רק לקבע את המצב ולהבהיר את מארג הכוחות מראש, אלא גם לייתר מחלוקות עתידיות".